תחילת תמוז, יצא לו החופש לטייל בחוצות ופגש נשות חיל משוחחות. הן נפגשו ליד הנדנדה בגינה, בתור במכולת, על ספסל ההמתנה בקופת החולים, והשיח שם היה מתוק ונעים. הן שוחחו על החופשה הקרובה, על זמן איכות עם הילדים, על הרצון לנצל את התקופה כדי לקדם את בריאות המשפחה.
וכך בערך זה היה נשמע:
תקווה: “בחופש סוף סוף יהיה לי זמן להכין לילדים ארוחות בריאות ומזינות”.
ציבי: “אצלי הילדים כל כך בררנים, אבל הפעם אמצא את המתכונים המתאימים”.
נחמה: “אל דאגה, החופש פותח להם את התאבון ואפילו הבריא עובר להם בגרון”.
צילה: “יש לי מתכונים מעולים שכל הילדים אוהבים, מי רוצה?”
משי: “כבר עשיתי הזמנה ענקית של קטניות וירקות לרוב”.
והחופש? ממש התמוגג מנחת. הכול בזכותו. בחודש הבא הוא יפגוש אותן בוודאי שוב, בגינה, בסופר, בטח לא במרפאה… הוא יראה שם ילדים סמוקי לחיים, ערניים להפליא ורגועים כמו מלאכים. בקיצור, ילדים בריאים לאימהות נשות חיל.
אמצע תמוז, שוב מטייל לו החופש בעיר ומציץ (בחוצפה) בחלונות בתי השכונה. למה הוא פוגש שם פנים נפולות? איפה הן אותן נשים נלהבות ונמרצות?
מסתבר שגם הן נפלו ברשתו של שחור-לבן.
מכירה? מזדהה? פגשת את עצמך בסיטואציה דומה?
מטבענו כנשים אנחנו שואפות לפרפקציוניזם, מי יותר ומי פחות… זה יתבטא בבית, בעבודה, וגם באכילה שלנו, או כאימהות – בהאכלה שלנו.
אנחנו כל כך רוצות לעשות הכול מושלם, אבל לא תמיד מצליחות (אנושי כל כך, גם אם מאכזב…) בא היצר הזה, ומחליש אותנו עם האמירה “זה לא שווה”.
אנחנו מוכרחות ללמוד ולשנן את המשפט: “בין שחור ללבן יש המון גוונים יפים של אפור”. זה לא הכול או לא כלום. לכל השתדלות שלך יש משמעות. לכל מאמץ יש תגמול.
יכול להיות שהבטחת לעצמך שכל ארוחת צהריים תכלול סלט ירקות גדול, כזה עם ירקות בחמישה צבעים ושפע של ויטמינים ומינרלים. אבל לבסוף מה שהספקת הוא רק לחתוך מלפפון לרצועות.
חשבת שבטיול הילדים ינשנשו תמרים ואגוזים. הם בהחלט אכלו ונהנו, אבל רגע אחר כך דאגו גם לחטיפים.
נכון, את שאפת למשהו אחר. רצית קצת, או אפילו הרבה יותר. כשאנחנו מסתכלות על המצב במשקפיים של הכול או לא כלום, אנחנו לא מעריכות את ההצלחות הקטנות, ומהר מאוד מרימות ידיים ומפסידות הכול.
כשאנחנו מבינות שכל מאמץ שלנו הוא שווה ערך, יהיה לנו החשק לנסות שוב בפעם הבאה.
מלפפון של יום ראשון יצטרף לעגבנייה של יום שני, לגזר של יום שלישי… ובסופו של שבוע קיבלנו סלט בחמישה צבעים. מסכימה איתי שלבסוף קיבלנו כאן ערך, גם אם הוא לא ענה על התוכנית המקורית שלנו?
מהניסיון שלי – גם בבית וגם עם מטופלות – ברגע שאנחנו משחררות את הצורך בשלמות, אנחנו מגלות שההישגים שלנו גדלים באופן פלאי. נסי גם את.
מהיום והלאה, כשמגיע אותו קול מחליש שלוחש לך “לא שווה” – את מודיעה לו שצבע אפור הפך להיות חביב עליך, ואת בסדר גמור גם עם גווני אפור.
לאט לאט ההתנגדויות והקולות הספקנים והמחלישים יירגעו, ואת תמצאי את עצמך בגוונים הבהירים, נהנית לנסות שוב, מצליחה לתכנן מסלול מחדש ונהנית מהטעם הטוב שהוא משאיר אחריו.
מאחלת לך חופשה רגועה ומטעינה בכוח,
שירה
