ביום שישי יש שעון מיוחד, ספציפי ליום זה. הוא שעון שמורכב מרגעים שונים ומרוממים. מהם המרוממים מחמת הרוחניות הדבקה בהם, ומהם המרוממים מסיבות אחרות וארציות, עצבניות למדי, יש לומר… לכל רגע המאפיין הייחודי לו, ואין רגע נוגע בחברו, ואין שעון כשעונו של יומשישי.
יש את הרגע שבו את בטוחה שזהו, בעצם אין עוד הרבה מה לעשות.
הוא בד"כ מגיע ככה באמצע היום, בשעת צהריים חמה, כאשר כולם כבר חזרו הביתה ומצאו תעסוקה פחות או יותר, והאוכל נמצא על האש (חוץ ממה שכבר חוסל). ואז את אומרת לעצמך, טוב, מה בעצם יש כבר לעשות? רק קצת כלים, רק לסדר את זה ואת זה ואת זה, לרחוץ מישהו, לקפל קצת כביסה, לגהץ חולצה או שתיים לכבוד שבת, להכין עוד סלט אחד וזהו. ממש זהו.
אז אם כך אני יכולה להרשות לעצמי לקרוא רק טור אחד בעיתון ולשתות משו. ואז את יושבת ונאנחת לרווחה ואז עוברת חצי שעה ואת מגלה שכל הדברים הקטנים בעצם לוקחים איזה שלוש שעות ואת שוב מתחילה להתרוצץ הנה ושוב כמו עכברת מעבדה.
יש את הרגע של לפני הדלקת הנרות.
הוא רגע ארוך מצד אחד – כי את רוצה שהוא כבר ייגמר והשבת תיכנס, אך קצר מהצד השני – כי יותר מדי דברים אמורים להיכנס בו. כל שאת רוצה הוא רגע אחד, אחד בלבד! שבו הבית ייראה מושלם כמו מהקטלוג של איקאה. דקה אחרי הדלקת הנרות זה כבר לא משנה. שום דבר כבר לא מרגיז. העיקר הוא ברגע שלפני.
באמת רגע מכונן.
רגע נפלא במיוחד נרשם אחרי הדלקת הנרות,
או אז את מנצלת עד תום את העובדה שאצלך כבר שבת. אסור לך לעשות כלום, זהו. ואז בכיף שלך את מעבידה את כולם: "יודה! תיקח את הגפרורים. עובדיה! אסור לי כבר, עשה טובה, תנקה לו פה במגבון את הנעליים. עזרא! תוציא לה, תוציא לה את התווית, אסור לי, מה אני יעשה?" אח, איזה כיף שזה.
ואז מגיע הרגע הגדול מכולם שבו את מתרווחת על הספה ועוצמת עיניים ומרשה לעצמך לדמיין שאף אחד לא הולך להפריע לך.
שבת שלום.
