תמו להם ימי המלך בשדה, ושגרה וחורף מתדפקים על דלתי.
אין ספק, דכדוך ממלא את החלל שמשאירה הנשמה היתרה בהסתלקותה אחרי קרבת ה' כה רבה, שבת וחג.
והימים שלנו, לוח השנה הזה, הזמן שחולף כמו רכבת בדהרה ורגעי הווה של כאן ועכשיו, הם בבחינת עובר ושב, עובר יום ושב יום נוסף, עובר שבוע ושב שבוע נוסף, בעצם, כל רגע שעובר שב מיד ברגע נוסף.
ומה אנחנו עושים עם כל הרגעים הללו? האם אנו חיים אותם או מפספסים את החיים עצמם במחשבות ובגעגוע לעבר, או בדאגה וכמיהה לעתיד?
כי הריצה הזו מרגע לרגע לעולם לא פוסקת…
היא מתחילה בגיל צעיר כל כך והיא מרגילה אותנו לחיות,
אבל את העתיד …
"ממחר אתחיל להקפיד על שמירת הלשון"
"שנה הבאה אשקיע בלימודים"
"אחרי החגים אתחיל את הדיאטה שרציתי כל כך"
"כשאקנה נעלי ספורט אתחיל להתעמל"
"השבוע הזה לא זז, מתי כבר תגיע שבת?"
בפיוט "יום השבת אין כמוהו" שכתב החכם מנצור (בבל) כתוב –
"מיום ראשון
עד יום שישי
לקראת שבת
נכספה נפשי…"
ואני תוהה, האם לכך התכוון המשורר? האם לריצה הזו מיום ליום כשכל יום אנו מחכים כבר למחר? והכמיהה שלנו, מה אתה, היא באמת רק כיסופים לשבת או שמא מוטיב חוזר של חיי-עתיד?
ומה עם הרגע שכאן ועכשיו? מדוע כמעט לעולם איננו חיים אותו?
באחד ממאבקיו הבלתי נלאים באשליות ובדמיונות האופפים את האדם, כתב רבי נחמן ע"ה:
"היום אם בקולו תשמעו" – זה כלל גדול בעבודת ה'. שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום בלבד… וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותה השעה" (ליקוטי מוהר"ן רע"ב).
כי בעבודת ה', אדם צריך לחיות את הרגע הנוכחי ממש. זהו גם סוד התשובה – להבין שמה שהיה בעבר כבר איננו משנה (אלא רק כדי להפיק ממנו את לקחי ההווה והעתיד).
אבל לא רק מבחינה רוחנית חשוב להתמקד בהווה.
גם מבחינה נפשית ושכלית.
רבי אברהם אבן עזרא כתב
"העבר אין
העתיד עדין
וההווה כהרף עין".
החלק הזה, המובנה בנו כמעט מגיל ינקות, לרדוף אחר העתיד – נוצר בנו כנראה מתוך שאיפה למשהו טוב יותר. העתיד תמיד לוט בערפל ואנו יכולים לדמיין אותו כאוות נפשנו – ורוד ונפלא. רק מה חבל שהחלק החשוב כל כך – הידיעה שההווה של היום הוא העתיד שחלמנו עליו אתמול – לעתים נשכחת ונזנחת.
אז איך, בעצם, חיים בהווה? לא בעבר ולא בעתיד?
ראשית נתרגל התמקדות ברגע העכשווי ממש. נשים לב למקום, לאווירה, לצלילים שסביבנו, לטמפרטורה ברגעים אלו, לתאורה, לנשימות שלנו (כן, גם עכשיו, כשאתן קוראות את השורות הללו). חשוב מאוד להרגיש את היציבה שלנו על הקרקע ולשים לב לפרטים ולכל מה שסובב אותנו.
עצמי עיניים, עכשיו ממש.
נשמי עמוק, התמקדי בכל מה שקורה סביבך ברגעים אלו.
מה קרה בזמן הזה?
שמת לב?
כשהתמקדת בהווה הן נעלמו, כל המחשבות שמטרידות אותך. לא היו שם זכרונות עבר ולא דאגות לעתיד!
לעומת זאת, כאשר את מתמקדת במחשבות על העבר או על העתיד – את לא מסוגלת להרגיש את ההווה, ממש כאילו אינך נוכחת.
החיים במחשבות או בחרטות, חלילה על העבר ודאגות לעתיד – הם מתכון בטוח לחרדות, ללחצים נפשיים, לנדודי שינה, לבעיות קשב וריכוז, לדיכאון ולבעיות נוספות עד כדי בעיות בריאות הנובעות מלחץ.
כאשר נחיה בהווה, באמונה שכל מה שקורה ויקרה אתנו, הכול מאת ה' יתברך לטובה – ישתנו חיינו ללא היכר.
"היום אם בקולו תשמעו". זו עבודת ה' שלנו – החל מעכשיו.
מאחר שימי חיי האדם מועטים כל כך, צריך לזכור להחיותם, שיהיה להם קיום וחיות אמתית, שיהיו ראויים לקרותם בשם ימי חייו… כשאנחנו נעים בין עבר ועתיד אנחנו לא חשים את ההווה (ואז מתפלאים איך הזמן טס).
עלינו לשחרר את הכול ולהיות בתוך מה שאנחנו עושים, בשמחה אמתית.
"אין השמחה ממתנת לאדם" (מדרש תנחומא, פרשת שמיני); סוד קיומה הוא בהווה. ומרגעים כאלו של שמחה אנחנו חיים באמת.
יהי רצון שיקוים בנו הפסוק –
"ותשחק ליום אחרון".
