כמה סימבולי, בשבוע שבו חל יום פטירת אמי המנוחה, לכתוב טור על אימהות.

אמי ז"ל היתה אישה למודת סבל אשר מסרה את נשמתה ליוצרה כשהיא מצוחצחת ומזוככת בייסורים.

יהיו הדברים לעילוי נשמתה הטהורה.

***

מה את זוכרת משנות ילדותך?

האם עצרת פעם והתפעלת מכמות הפעמים שאמך ניקתה אבק?

כמות הפעמים שהיא מירקה את החלונות?

כמות הפעמים שניגבה את הכלים והחזירה למקום?

זכרת את כל אלו, או שיש לך זיכרונות מסוג שונה?

כשאני מתבוננת אל עברי ואל שנות ילדותי, אני זוכרת את אמא יושבת על ידי ומספרת לי סיפור מתוך ספר שהבאתי מהגן. זוכרת את הפעמים שבהן ירדה אתי לגינה ובנתה אתי ארמונות מחול וממים. את הפעם שבה ישבה לצדי ועזרה לי להכין שער למחברת חגים. את הקפדתה בכל לילה לתת לי 'נשיקת לילה טוב'. את חיבוקיה, את חמימותה ואת האהבה הכנה. כל הדברים ההם ועוד עשרות רבות של דומיהם, גרמו לי להרגיש אהובה ומקובלת כל הזמן – בלי צורך להוכיח כלום. רק ככה, סתם, פשוט כי אני בתה.

בתוך האימהות, פעמים רבות כל כך מצאתי את עצמי מתמקדת בדברים כמעט חסרי משמעות – מהות. דאגה מגרגרי אבק מיותרים, לחץ ממשחקים שפזורים על הרצפה, היסטריה מכביסה שמחכה על המיטה בחדר הפנוי כבר כמה ימים… רצון תמידי שהבית יהיה מתוקתק כל הזמן כמו מוזיאון או בית מרקחת.

האם אלו הזכרונות שאני רוצה להעניק לילדי?

הבית שלי הוא לא מוזיאון. הזמן היחיד שבו הכול מצוחצח ומונח במקומו – הוא ערב שבת. וגם זה נמשך מעט מדי. שעה לכל היותר.

זה גורם לי ללחץ פנימי. אולי אני אמא לא טובה מספיק? לא חרוצה מספיק? לא עומדת בציפיות?

של מי? ובכן, של עצמי בלבד.

לאט לאט ועם השנים אני לומדת לשחרר.

לשחרר מבפנים.

לנשום עמוק.

יום אחד הילדים יגדלו ויעזבו את הקן הזה שאני מטפחת בעבורם.

ואז, מה הם יזכרו ממנו? ממני?

את השיר הבא כתבתי לעצמי. מעין מונולוג ביני וביני.

אני מקדישה אותו לכל אחת מכן, ובעיקר לך, אמא שמרגישה לפעמים, ב'ביפנוכו' של הלב, שאולי הגיע הזמן לאפשר לעצמנו פשוט להיות.

***

פעם אחת תרשי לעצמך

לקרוס

לדרוס

את כל המוסכמות

שבדית מלבך.

פעם אחת

תרשי לעצמך

פשוט,

כל כך פשוט,

להיות…

יום יבוא

וכל הכלים ששטפת

וכל הבגדים שכיבסת

הערימות שגיהצת

והסדר בכל חדר

ומשחקים שאספת

ורהיטים שקרצפת

כולם יהיו

רק

סתם

נחלת העבר…

ביום ההוא –

כל מה שאמרת

וכל מה שאפשרת

וסיפורי לילה טוב

ומחיית לחי רטוב,

וחיבוקייך החמים

והנשיקות הרכות,

והאוכל החם

וכל המילות

יהפכו כולם

לים

של זיכרונות.

יום אחד

לפני שתספיקי למצמץ

או תעצרי להתבונן,

ילדייך

יפרשו כנפיים

ויעופו מן הקן…

ביום ההוא

יהיו בעצמם

במקום שבו את

ניצבת עכשיו –

את אותו הגעגוע

יחפשו בלבם

כדי לנצור את זכרך

עוד קצת

לידם…

המירוץ הזה

אף פעם

לא הביא לך ניצחון,

נסי היום

להפסיק

לדהור קדימה…

קחי רק רגע לעצמך,

פשוט להיות

אמא