ערב-ערב לפני השינה חולמים יונתן ושירה על האופניים החדשים שיקבלו לימי ההולדת שלהם.
ערב-ערב הם משנים צורה וצבע. יונתן חושב על אופניים שחורים. אם הידיות שלהם תהיינה צבועות בכסף, יהיו לו אופניים חגיגיים מאוד. שירה חושבת שדווקא ורוד זורח הוא הצבע האולטימטיבי. הם מתווכחים קצת ומתפשרים על כחול. על הקסדות עדיין לא גיבשו דעה, ואל הסל הקטן שיתחבר אל הכידון עדיין לא הגיעו. אסתי שומעת אותם מדברים ומחייכת לעצמה.
אבל כשהיא מספרת לחיים על החלומות המתוקים, חיים מביע התנגדות נמרצת. "לא אופניים, ואין על מה לדבר. אני מפחד שהם יפלו וישברו את הראש. זו סכנת נפשות. בכל פעם שאני רואה את רוכבי האופניים הקטנים האלה – נשימתי נעתקת".
אסתי מנסה, "הם חולמים על זה כל הזמן, ולהרבה ילדים בגיל שלהם יש אופניים. אם יש משהו שישמח אותם, זה הדבר הזה. אני לא רוצה שירגישו שונים, לא רוצה שיקנאו. זאת גם הזדמנות נהדרת ללמד אותם זהירות בדרכים, ואת חוקי התנועה וסימוני התמרורים".
חיים לא משתכנע. "גם אני גדלתי ללא אופניים ואין לי חסכים. תמרורים וחוקי זהירות בדרכים אפשר ללמד אותם בלי קשר לעובדה שאין או שיש להם אופניים".
ליונתן, שירה ושני, נתן ה' זוג הורים, אבא ואמא, שילוו אותם בדרכם ויעזרו להם בבניית אישיותם. כל הורה שונה. לכל אחד מתנות אחרות שבעזרתן יוכל לבנות את הילד מזווית שונה. שתי המהויות השונות של היותכם איש ואשה משלימים אחד את השני, והילדים מתברכים משתי צורות ההתייחסות השונות.
להיות אמא אומר שאני צריכה לקבל את העובדה שלילדים שלי יש גם אבא, ולאבא של הילדים שלי יש לעתים הסתכלות אחרת על הדברים, והוא מבין ומפרש אותם אחרת, ולכן גם נוהג אחרת. הוא לא אוהב אותם פחות ממני, או חושש לבריאותם ועתידם יותר ממני, או דואג יותר או חרד פחות לשלומם. הוא פשוט חושב אחרת. נכון, זה קשה מאוד להסכים להסתכלות שונה, זה מכעיס כשהוא משחרר מדי או מגונן מדי, אבל זה האבא שהקב"ה בחר לילדים שלי.
ההשקפות והעקרונות שלכם חייבים להיות זהים בנושאים מהותיים, אבל הדרך לבצע אותם ולהשיג תוצאות טובות יכולה להיות שונה. ילדים יכולים לקבל את העובדה הזו אם הם חשים שאת מכבדת את דעתו של בעלך, ואם הוא נותן מקום לזווית ההסתכלות השונה שלך. אבל הם לא יכולים לקבל את העובדה שההורים שלהם מתווכחים, שיש ביניהם מחלוקת או שאין הם מכבדים זה את שונותו של זה. חוסר הסכמה בין הורים מערער את עולמם ואת ביטחונם העצמי של ילדים. הכעס או המרמור על שלא קיבלו את מבוקשם, יחלוף, אבל את כאב המחלוקת הם יישאו בלבם שנים רבות אחר כך, גם כשהם בעצמם יהיו הורים לילדים.
אפשר וצריך לדבר על הבדלי הגישות ביניכם, צריך לנמק ולהסביר מה לא היה בסדר ולמה את מצפה, בכבוד, בשלווה ובאמון. תני לו להגיד את דעתו, אל תפסיקי אותו בטיעון שכנגד. אולי תשמעי פתאום על אפשרות שלא נתת דעתך עליה. וכן, לא ליד הילדים ולא בטווח שמיעתם. כשתהיה הידברות מכבדת יהיה אפשרי למצוא את האופציה השלישית שהיא לא ה'כן' שלך ולא ה'לא' שלו. משהו אחר, יצירתי, שיהיה מקובל על שניכם ויעשה לשניכם טוב.
יהיו גם פעמים שלא תצליחי לשכנע. למרות ההיגיון, הנועם וההידברות. שם נמצאת נקודת הבחירה, אם להתבצר ולעמוד על שלך או לגלף בתוכך שכבה נוספת שתגדיל את הכלי נושא הברכה בביתכם.
אל תדאגי, אסתי. יונתן ושירה לא יזכרו כשיגדלו את הקנאה בחבריהם רוכבי האופניים, אבל הם יזכרו שאמרת להם שאבא חושב אחרת ואנחנו מקבלים את דעתו. בבית שלנו מכבדים סמכות. הם ילמדו לציית לאבא, למורים וגם לאביהם שבשמים.
