אומרים שהעול הוא של הבעל ואנחנו רק עושות השתדלות לפרנס.

בפועל, רובנו מרגישות אחרת.

מעבר לאחריות שאנחנו נושאות, יש גם את כל ה'נזקים' שהעבודה היא מביאה איתה.

לפעמים נראה כאילו אנחנו בוואקום. הרי אין מה לעשות, "צריך לפרנס". 

"וחוץ מזה, תגידי תודה שיש לך עבודה מסודרת".

אז גם אסור להתלונן, כי מה לעשות? ב"ה יש לי עבודה מסודרת. מה שנשאר הוא פשוט להדחיק את התסכול ואת התחושות הקשות

ולקוות שיום אחד יגיע נגיד, יצדיע לנו על אורח חיינו ויבטיח להפקיד לנו משכורת מכובדת כל חודש, רק מפני שמגיע לנו.

ומה בינתיים?

בינתיים מנסים לשרוד, לצלוח את מיליון המשימות ולסמן וי גדול על כל יום שעבר בהצלחה, ולהתפלל שתהיה הצלחה דומה גם מחר…

— 

להיות אישה מפרנסת זה בהחלט דבר שראוי להערכה. 

לא רק שאת מחזיקה בתואר 'העובדת המושלמת' עם כל המחויבות והאחריות שנדרשות ממך. 

את גם נושאת את תואר 'האמא המושלמת' – עם כל מה שזה כולל, ואיך לא? כמובן, גם 'האישה המושלמת'.

לימדו אותנו שבחיים אי אפשר הכול…אז לימדו.

הנה, עובדה. 

זה לא קל, אבל זה אפשרי.

—

אכן, לא קל לשרוד יום אחרי יום. 

לפעמים התחושה היא שאין לדבר סוף.

את עובדת ועובדת ואז נאלצת להישאר עם ילד, מה שגורם לך להתנצל לבוסית, להבטיח שזה לא יקרה שוב בתקופה הקרובה ולנסות לרצות אותה במשך שבועיים לפחות. 

(הרי 'העזת' לקחת יומיים חופשה…) 

הנה, מגיע גם התור שלך לכאבי ראש. חצי חולה את נגררת לעבודה. הרי לא תיקחי לעצמך עוד יום מחלה…

בצהריים צריך לבדר את הילדים ולבדוק שיעורי בית ולספר סיפורים, לתת ארוחת ערב, לעשות אמבטיות, לתת חיבוקים, נשיקות, חיבוק אחרון

ו…

מה עושים?????? 

איך עוצרים לרגע את המרוץ הזה?

כולנו מבינות שהוא לא הגיוני, אבל נראה כאילו אין ברירה. נכון. יכול להיות שאין פתרונות קסם מיידים.

אבל ברור שיש לך זכות להציב סימני שאלה.

לא, לא על השאלה אם לצאת לעבוד או לא, 

אלא – האם החיים חייבים להמשיך להיראות כך?

יש סיפור ילדים מפורסם על פיל שעמד בכלוב במשך שנים. הגיעו תיירים ולא הבינו, למה הפיל לא זז?

אולי הוא עייף היום? אולי הוא עצוב? 

הגיעו למחרת, והנה, הפיל עומד בדיוק באותה נקודה. שאלו התיירים את עובדי גן החיות, מה הסיפור של הפיל הזה? 

למה הוא עומד בדיוק באותה נקודה?

ענו להם עובדי גן החיות: כשהפיל היה קטן, קשרו לו את הרגליים במשך כמה ימים. ביום הראשון הוא נאבק, נלחם, ניסה לזוז בכל הכוח ולא הצליח להשתחרר.

ביום השני הוא החליט שהוא לא מוותר. רקע, השתולל אך לא הצליח להשתחרר. ביום השלישי הוא ניסה לאחור, אולי בתנוחה אחרת זה יעבוד, וגם אז לא הצליח.

ביום הרביעי הוא ניסה 'בקטנה'.

ומאז, הוא כבר לא מנסה…

—

לכל אחת מאיתנו יש את המקום שהיא 'הפסיקה להאמין' שאפשר לזוז ממנו.

אצל אחת זה למצוא את התחום שהיא באמת רצתה לעסוק בו, אצל השנייה זה פחות שעות עבודה ואצל השלישית זה מקום עבודה קרוב יותר לבית.

אבל מה לעשות?

תגידי תודה שיש לך עבודה.

אז תודה לך ד' שיש לי עבודה.

ותודה שפתחת לי את העיניים להבין, שאני לא חייבת להישאר 'תקועה'.

איפה את בוחרת להעמיד את סימני השאלה?

מחכה לשיתוף שלך במייל: [email protected] 

בטוחה בשחרור שלך!

מיכל