הצצה מהחדר…
"השבוע יש לי יומולדת. החלטתי שהפעם אני לא מזכירה לבעלי.
מעניין אותי אם הוא יזכור לבד. נראה כמה אני חשובה לו", אמרה לי תמי בהכרזה נחושה.
"ואם הוא לא יזכור?", העזתי לשאול.
"—"
"אם הוא לא יזכור", היא אמרה, "זה יהיה עצוב מאוד".
"מי יהיה עצוב?", שאלתי והסתכנתי שאני ממש הולכת להרגיז אותה.
שתיקה.
הוא.
אני.
אני ואז הוא.
הוא ואז אני ואז הוא.
לא יודעת…
"אז אולי זה רעיון לא כל כך טוב?", הצעתי.
"את צודקת", היא ענתה, אבל היה נראה לי שהיא מאוכזבת עוד לפני שה'מבחן' התחיל…
איך זה קשור אלייך?
מכירה את התופעה?
גם את מוצאת את עצמך בוחנת את הסביבה לעיתים קרובות?
"אם הוא אוהב אותי, הוא חייב לשים לב שאני עצובה" ועוד מחשבות דומות.
זה קורה לנו אפילו בצורה לא מודעת.
אנחנו מצפות מהסביבה שתכיר בנו, תאהב אותנו, תייקר ותחשיב אותנו. ההכרה החיצונית היא מעין אישור לכך שאני שווה.
כשאוהבים אותי, אני מרגישה ראויה וזה עוזר לי לקבל את עצמי. אך מה עושים כשהנבחן נכשל? עד כמה זה אכן הוכחה שאני לא שווה? שלא אוהבים אותי? שאני "לא באמת עומדת לו בראש"?
אולי לפעמים קשה לנחש מה עובר עלייך ומה בדיוק את רוצה עכשיו?
ואם את עצובה, זו הוכחה לכך שאת מצפה ליחס? אולי הוא חושב שאת מעדיפה את השקט שלך?
משהו לקחת לדרך
נסי לנסח את עצמך במילים ברורות, להסביר למה את זקוקה ולמה את מצפה מהסביבה.
חוסר בתקשורת גלויה וכנה עלולה להביא ל'מבחנים' כושלים וכואבים, ולא, לא בגלל שאת לא חשובה, אולי מסיבות הרבה יותר פשוטות.
מכירה? מוזמנת לשתף אותי באישי!
