בחורף הבית נהיה קטן. זה בדוק מחקרית. פתאום הוא מתמלא במעילים ובמגפיים, בצעיפים ובמטריות נוזלות ובעיקר באנשים ובילדים.
הילדים והאנשים הם לא אורחים. הם אלו שנולדו וגדלו כאן, אבל עכשיו, בחורף, אין להם לאן לצאת ולשחק ולשוטט. עכשיו כולם כאן כל היום. הבית נהיה צפוף לנו. המריבות עולות שלב. השעמום נוגס. יש סימני פסיעות בסלון ומעילים שלא מחזירים למקום. הכול ביחד גורם לאימהות לרצות לברוח לדרום אפריקה, היכן שעכשיו קיץ…
אתמול, בן הארבע רצה שיקנו לו גרר משאית שאפשר להרכיב עליו טרקטורון קטן. בדיוק כמוהו ראה אתמול אצל חבר שלו (ואני עוד שלחתי אותו לשם במו עצמי וטיפשותי). אחותו אמרה שאם כבר אני הולכת, אז עלי לזכור שהבטחתי לה פעם (מתי? למען השם, על מה היא מדברת?) חבילת טושים מחליפי צבעים וריח. כל הדיון הזה עורר מרבצו עוד ילד שישב עד כה בשקט ואכל את מרק הגזר-קישואים שלו בהנאה רבה, ופתאום נזכר שגם לו שמורה הבטחה – טטריס מימי האפיקומן האחרון. ועכשיו יש חדשים בחנויות, אז קדימה, למה ייגרע חלקו?
נשמתי עמוק את כל האוויר שנשאר בחדר והודעתי שאין ולא יהיה. כרטיס האשראי רגיש מאוד לקור ולגשם… ועד שבוע הבא, שום מוכר בחנות צעצועים לא הולך לחזות בזיו פנינו.
אה, זה לא עבר בשתיקה. בן הארבע כמעט קדח חורים בתקרה מרוב השתוקקות אל הטרקטורון הנגרר, אחותו ליבתה את האש בכל פעם שנדמה היה שמאגר הדמעות מידלדל לו, והשלישי הניח להם לסיים בעבורו את המלאכה והלך לחדרו בביטחון בצדקת הדרך.
רק אני נותרתי עם צלחות אוכל מלאות בחלקן ושכנים ששומעים ויודעים ומכירים.
זה בסדר, הם בטח אומרים לעצמם. עובדת סוציאלית כבר לא יעילה במקרים הקשים האלה…
בית חי הוא אחד מהמקומות הטובים בעולם בשביל מריבות, צעקות ובכיות עד לב השמים. ולא חשוב אם מדובר באחות קטנה שרוצה להתערב בכל דבר ושייקחו אותה לכל מקום, בבנות עשרה שמייצרות 'ברוגזים' רעננים לבקרים או בחבורת בנים שחוזרים בסערה תזזיתית ומתנגשים בכל מכל.
זה מקום שלפעמים האימהות בו שואלות את עצמן איך אפשר לחלק לכל אחד חדר נפרד עם משחקים נפרדים ובגדים לאין קץ, תשומת לב ואהבה שמדודה שווה בשווה על המיליגרמים, וספר הדרכה מנוסח ומאויר על מידות טובות ואיך ממלאים את תפקידי הבית בשלמות. ואז ללכת לאיזה אי שקט בינתיים, עד שיירגעו העניינים.
הבית החי. המקום שבו יש אינסוף מראות פנימיות כאלה, שרואים בהן כל הזמן את האנשים כפי שהם, מקולפים מן המסכות והמילים היפות, מעורטלים מן המאמץ הבלתי נסבל למצוא חן כל הזמן ולהיות לא הם וסוף סוף להיות גולמיים לגמרי. שקועים עד צוואר בתוך האמת הפנימית של עצמם ומרפים באחת מכל מנעולי ההגנה. חשופים לגמרי, אמיתיים, נפלאים.
לכן, דווקא אז, ברגעי האמת הללו, אפשר לשייף באהבה ובזהירות את הנפש. להחדיר ערכי אמת וחינוך שנכנסים עד העצמות ממש. לומר מילה אחת או משפט אחד שיישארו לנצח, ולתת לילדים ברגע הזה דווקא להכיר את עצמם באמת וללמוד על עצמם את כל האמת, ורק ככה להפוך להיות אנשים טובים יותר. באמת באמת.
אלף שירים יפים של סמינרים עם פלייבק וגרפיקה על ויתור, אהבה ומסירות לא יכולים לרגע הזה שבו מתחלקים בחפצים (אחרי קצת צעקות ודמעות) ומדיחים כלים (וזונחים בכאב לב את ספר הקריאה). עשרות שיעורי יהדות ומוסר של משגיחים בישיבה לא יכולים לרגע המופלא שבו נער שב הביתה ונרתם לסיים עם סאגת שקית הזבל העולה על גדותיה, או להתמודד מול ערמת החולצות שלא גיהצו לו (אמא הייתה עייפה ולא הספיקה).
הצעקות או קריאות המרי, המילים הישירות והמריבות האינטנסיביות, ההשוואה המשפילה של מנות האוכל, וה"מי יהיה ראשון במקלחת" – הם הם ההוכחה הברורה שכאן האנשים חיים את עצמם באמת, מגלים את עצמם מידי יום ופתוחים להתחנך, ואז הם הופכים להיות האדמה הטובה ביותר לגדל בה זרעים של מידות טובות, של ציות ונאמנות, אהבה, מסירות וסלחנות, התגברות אינסופית, הסתפקות ומעל הכול שמחה!!
אל תלכי לשום מקום, אמא יקרה. טוב שיש חורף. תהיי כאן, איתנו. בדיוק ברגע המכונן הזה. אין עוד איש בעולם שיוכל לתת לנו כמוך. אין עוד שום מקום בעולם שנוכל להתחנך בו כמו כאן ועכשיו.
"כל התכונות והסגולות הנפשיות זקוקות לתרגילים ואימונים למען יתפתחו ויתגבשו כיאות. בית ההורים הוא המקום המתאים ביותר להרגיל ולאמן את הילד בכל הפרטים הנוגעים לחובות המוסריות, ואילו בבית הספר קיימת אפשרות מצומצמת מאוד לתרגול כזה.
"רק בחיים המשותפים החופשיים במסגרת המשפחה, ניתנת לילד האפשרות הנאותה לפתח באופן חופשי את אופיו, לעצב את נטיותיו, כוונותיו וכל רצונותיו. רק בחוג הבית ניתן לטפח את כל המידות הטובות – אהבת האמת, הערכת הצדק, אחוות רעים, גמילות חסדים, ותרנות, סלחנות, ענווה, הסתפקות ושמחה על מילוי חובה בשלמות" (רש"ר הירש, 'אבני חינוך', למה מחנכים).
