ובו יסופר איך מתחילים לחנך למוגנות, ומתי.

אז מתי מתחילים לחנך למוגנות?

כשהם יוצאים מהבית לבד? כשהם מתחילים לדבר? כשהם הולכים לישיבה קטנה? כשהם מספיק גדולים להבין?

לפני.

חינוך למוגנות מתחיל מגיל אפס. ממש ממש אפס.

הם לא מבינים כלום בגיל הזה? לא נכון. הם מבינים המון והם מתחילים לבנות בתוכם את התפיסה הבסיסית שלהם כקיימים בעולם.

בשלב הזה חשוב מאוד להתחיל לתווך להם פעולות שקשורות בגופם. פשוט לספר להם מה אנחנו עושים, מה קורה.

איך? ככה:

"ואמא לי חופפת, טרילילילי

את הראש וגם שוטפת, טרילילילי

והלכלוך מהר מהר בורח

וטוב לי טוב עכשיו וגם שמח"

('אני רוחץ ידיים', דתיה בן דור)

פשוט לתאר. מה אנחנו עושות, מה הם מרגישים. משפטים כמו "האוכל הזה רותח, תיזהר שלא יעשה לך כוויה בפה", "המים של הים מלוחים, לכן שורף לך בעין", "פתח הצוואר של החולצה קטן, לכן כואב לך כשאתה לובש אותה".

מה עושים משפטים כאלה?

הם מבנים בתוך נפשו של הילד את התחושה שהדברים שקורים בגוף שלו הם צפויים ומובנים. יש להם פשר ומשמעות, והוא יודע מה הם.

תחושות של קור, חום, כאב, שריפה, ליטוף, צמרמורת, התענגות, טעם – כולן ידועות לו, ולא מבלבלות אותו.

זו לא הבנה שמתחוללת בראש, זו אפילו לא הבנה של הלב. זו הבנה של הגוף. הגוף מזהה את הדברים שקורים, חווה אותם כמוכרים וככאלה שמיועדים לטובתו או לכל הפחות נמצאים תחת פיקוח ואינם מסוכנים.

פגיעה היא חוויה מבלבלת וחסרת פשר עבור הילד. הוא לא מצליח להבין מה קורה ובוודאי שלא לספר במילים, לעצמו או לאחרים, מהו הדבר. 

ילד שחווה את כל הפעולות הקשורות בגופו כמוכרות וצפויות – עשוי לזהות פגיעה בקלות רבה יותר. וזיהוי היא מילת מפתח חשובה מאוד כשמדברים על מניעת פגיעה. ילד שגדל בתחושה שגופו אינו ברשותו, שקורים בו דברים מוזרים ופתאומיים בלי שהוא מבין מה הם – עלול לחוות פגיעה כחלק מהטשטוש הזה, ולא להצליח לזהות מה קורה לו.

כמובן, יש להשתדל כמה שאפשר שכל מגע בגופו של הילד יהיה עדין ומותאם ונעים. אבל לא תמיד אפשר.

למה?

כי לפעמים צריך לקחת אותם לרופא, או לקבל חיסון.

כי אנחנו בני אדם, ולפעמים מתנהלות בחיפזון ומתוך עומס.

כי לפעמים הילדים (לא שלך, לא שלי, של השכנה) נכנסים לכזה התקף, שאין שום דרך אחרת לעשות לילה חוץ מאשר לקחת אותם, לקלח אותם בכוח, להכניס אותם למיטה.

אז מה נעשה במצבים כאלה?

קודם כל, נשתדל להמעיט בהם ככל האפשר. ילד שמקולח או מושכב בכוח זה דבר סביר כשקורה פעם בחצי שנה, או בחודש. אם מדובר בהתנהלות על בסיס יום יומי – חשוב מאוד לעשות חשיבה מחודשת איך ניתן למנוע זאת.

דבר שני – נתווך. נתווך. נתווך.

עכשיו נלך לרופא, הוא יבדוק את הבטן שלך, ויראה למה כואב לך. (אל תגידי "זה לא כואב" במקרה שזה כן כואב).

עכשיו אני נאלצת להכניס אותך להתקלח בכוח, וזה עצוב לי ולא נעים לי, אבל אין לי ברירה. אני עושה את זה בשבילך, אתה תרגיש טוב יותר.

אני מצטערת, בטעות סגרתי את המגירה על האצבעות שלך. לא שמתי לב שהכנסת את היד. קבלת צביטה חזקה.

כך, גם חוויות שאינן נעימות יהפכו להיות יוצאות דופן, בעלות פשר ומשמעות, צפויות במידת האפשר ומובנות עבור הילד.

ואל תשכחי לשיר איתם, תוך כדי המקלחת:

"כי אני נקי, וכשאני נקי,

אני מותק".

לפוסט הקודם לפוסט הבא