ובו יסופר מהי מילת המפתח בחינוך למוגנות.
בפרק ב’ הסברתי שלא נכון להבהיל את הילדים ולהפחיד אותם, וקיבלתי כמה תגובות כועסות ולא מבינות.
כתבתי שלהזהיר את הילדים מפני הפגיעה עצמה, זה מפחיד מאוד וגם לא מספיק יעיל. גם ילד שקיבל פירוט מדויק וגרפי של הדברים האיומים שאותו פוגע פוטנציאלי יכול לחולל בגופו – לא יהיה מוגן יותר.
למה הוא לא יהיה מוגן יותר? בגלל האופן שבו מתרחשת הפגיעה.
אנחנו מדמיינות פגיעה כמשהו שקורה בבת אחת, באופן ברור וקל לזיהוי. אבל האמת העצובה היא שלא זה האופן שבו מתרחשת פגיעה.
זוכרות איך נכנסנו לבריכה קרה כשהיינו ילדות קטנות?
תחילה הכנסנו רגל אחת, ואז עוד אחת, ולאט לאט ירדנו עוד מדרגה ועוד מדרגה עד שהגוף התרגל והמים היו נעימים לנו, ושחינו בהם בכיף.
מכירות את מיץ פטל, הארנב הביישן, שלא רצה לצאת מהבית, שלא יכירו אותו? אז הוא יצא ככה:
“ואז, נפתחה הדלת
והם ראו רגל לבנה
ועוד רגל לבנה
שתי אוזניים לבנות ארוכות
גוף לבן וקטן.
הם עמדו בשקט בשקט ולא צעקו.
והנה, סוף סוף, מיץ פטל הארנב”.
הדרגה היא לא דבר רע במהותו. היא תהליך ניטרלי שמאפשר לנו הסתגלות. כמו חינוך הדרגתי לשמירת הפרדה בין ארוחה בשרית וחלבית, או ימי התרגלות למעון. כאשר ההדרגה מגויסת כדי להרגיל אותנו ואת ילדינו לדבר רע ומזיק – היא כלי משחית נורא ואיום.
הדרגה לא מאפשרת לזהות, וזיהוי הוא מיומנות חשובה במיוחד בנושא של מוגנות.
פגיעה לא מתחילה בדברים האיומים והנוראים. היא מתחילה בקטנה, בטשטוש גבולות הדרגתי. היא מתחילה בשאלה חודרנית, בהזזה של גבול. ממשיכה ביצירת שגרה משותפת עם הילד, בעוד מעשה ועוד מעשה שאינם מותאמים, מתוחזקת על ידי שכנועים שמה שקורה הוא טוב וכשר וישר ונכון, ואסור לגלות לאף אחד. ואז מגיעה הפגיעה הפיזית.
זה לא תהליך שלוקח הרבה זמן, בהכרח, אבל זה תהליך שעובד בהדרגה. את ההדרגה חשוב שנלמד את ילדינו לזהות, ועל הגבולות האלה חשוב מאוד שנלמד את ילדינו לשמור.
ושישמור, אותם ואותנו, אלוקים.
