יום חמישי. יושבת באוטובוס בדרך חזור, נסיעה בין עירונית, אחת עשרה וחצי בלילה.

בתחילה הכול נראה מבטיח. כביש, נהג, מזגן. אפילו נוסעים שקטים יחסית ושום ריח של תפוז או קלמנטינה.

הכול חלק.

אני כבר מתכננת עם השעון את השעה שאגיע הביתה ומתמקמת איכשהו על המושב, התיק פה, השקיות פה והחלון מוכן לקבל את הראש לשנת ליל…

ופתאום –

יופי.

פקק. מקסים!

בואו נגיד שפחות התאים לי פקק עכשיו. ממש פחות.

זאת אומרת, בד"כ פקק זה דבר נחמד מאוד. להתעכב עוד בדרך הביתה, ליהנות עוד קצת מישיבה מרווחת על מושב נוח ומהריח הנעים השורר בדרך כלל בחלל האוטובוס ובכלל, השותפות הזאת בחייהם הפרטיים של הנוסעים מסביב מספקת המון חומר למחשבה…

"את שומעת? יש לי שתי אופציות, או לקנות את השמלה הסגולה ולקצר, או את הכחולה אבל היא פחות מיוחדת. השאלה מה בעלי יגיד. הסגולה יקרה יותר, מתאים לו להעדיף את הכחולה…" 

"תחממי את הסיר הקטן יותר ותכיני אורז לתוספת. אני תיכף מגיעה".

"אסתר הזאת, עוד פעם מתחנפת לשוויגער. היא קנתה לה מתנת יום הולדת לבד!"

"למה לא ענית לי מקודם? הייתי חייבת אותך דחוף! עכשיו אני כבר לא זוכרת מה רציתי…"

והכי אהובים עלי –

"אני רוצה לברר אצלך על אסתר כהן, אפשר?

"תגידי, כמה היא במידות? (36.5), איך היראת-שמים שלה? (שמונה עשרה חצי שעה בנדנודים עזים), היא חכמה? (מאה בכל המבחנים), מחונכת? (עונה תשובות רק באצבע), צנועה? (כמו שרה אמנו)".

"הציעו עוד פעם את קלמנוביץ. אולי הפעם הם יסכימו?"

תודו מעניין.

הפעם, ספציפית, באופן מוזר ומפתיע מאוד, פחות התאים לי העיכוב.

פחות.

בסדר, קורה.

לא צריך להתלהם.

אני מנסה להציץ מהחלונות ולשער מה קורה שם. מנסה להיערך מחדש עם ההתרווחות על המושב (לא נוח, נו), ובאופן כללי לוקחת נשימה עמוקה ומתרגלת למצב החדש.

ואז אני שומעת את ההוא שיושב שני מושבים לפני מתקשר למוקד השירות של 'נתיבי ישראל' ומבקש עדכון מה קורה.

אבהיר למי שלא מכיר: לאנ"ש אשר אינם נגישים לווייז יש אפשרות נוספת להתעדכן במצב התנועה בכבישים. מתקשרים למוקד של 'נתיבי ישראל', אומרים את שמות הכבישים והכיוונים הרצויים והם נותנים מידע על מצב התנועה שם.

נחמד.

אותו נוסע התקשר לברר על מה ולמה העיכוב הזה.

"כביש אחת לכיוון מערב, אני רואה סירנות באופק. מה קרה שם? אתה לא רואה כלום? אבל אני רואה!"

האמת, כמעט התקשרתי גם אני ואז עצרתי בעצמי.

למה את צריכה לדעת בדיוק?

הרי הזמן יהיה אותו זמן בין שתדעי ובין שלא. אין דרך לרדת עכשיו מהאוטובוס והאופציה היחידה שלך היא רק להמשיך לשבת בסבלנות. אז מה? רק כדי לספק את הסקרנות שלך את צריכה להיות מעודכנת?

טוב, זו טענה יפה אבל היה לי גם מה לענות לעצמי, שלא תחשבו.

אם אני אדע מה יש שם, אדע לשער את זמן העיכוב ולהיערך בהתאם. יפה, תשובה יפה.

אבל עצמי ממשיכה להקשות –

איך להיערך? את תישארי באותה תנוחת ישיבה על ספסל האוטובוס בין כך ובין כך.

שום פגישה חשובה לא ממתינה לך בסוף הנסיעה (כן, נכון! עם הכרית!)

ואיש לא יתעכב בעקבות העיכוב שלך. אז מה?

טוב… לא ממש היה לי מה להגיב אז מלמלתי שההמתנה קלה יותר כשיודעים כמה זמן זה עוד יהיה… וזה…

הופה!

פתאום תפסתי!

אחד הקשיים הגדולים ביותר ברווקות הוא – שאין-לי-מושג-מתי-היא-תיגמר.

היום? מחר? עוד שבוע? חודש? שנה? יותר? (לאאאאא)

אני מחכה בלי לראות עוד כמה זמן נשאר.

אני הולכת בשביל והסוף שלו מוסתר בערפל.

זה כמו שאני עומדת בתחנה ומתקשרת ל'קל קו' לשמוע מתי יגיע האוטובוס, אף שבין שייקח לו דקה ובין שייקח לו רבע שעה אני עדיין אמשיך לחכות. ואין לי מקום לשבת, בכל מקרה.

אבל הרבה יותר קל להמתין כשיש סוף ברור מראש.

ובשידוכים – אין!

וזה… זה קשה. קשה מאוד!

הרי אם מישהו היה אומר לי מתי התקופה תיגמר, הכול היה פשוט יותר…

אין פחד, אין חששות, יש דד ליין מסודר וזה גם פותר את הבעיה של הפחד מהטווח הרחוק, שדיברנו עליה פעם…

אבל –

בסימולציה מהירה שעשיתי בראש לדימוי חיים בצורה כזאת הבנתי מה המתנה הגדולה ביותר שאי הידיעה נותן לנו – וזה היה מדהים.

החיבור והקשר עם בורא העולם.

הרי אם אני יודעת יום ושעה שאני הולכת להתארס, התפילות שלי יורדות בחמישים אחוז לפחות… (ממשיכה כמובן להתפלל שיהיה צדיק וירא שמים ומתמיד ובעל מידות טובות וחכם ואהוב ושמח …וגם נראה טוב…)

ועל זה – על הקשר המתוק והקרוב הזה אני לא מוכנה לוותר בשום פנים ואופן!

יש משהו ייחודי בתפילות האלה דווקא (תחנונים, נכון יותר…) שאין בשום תפילה אחרת,

ומי שלא טעם לא יבין.

אז כן. ההמתנה לא קלה, אי הידיעה כלפי העתיד יכולה לפעמים להוציא מהדעת.

אבל אם היה לנו 'קל-קו' (או 'קול-חתן') כזה, כל התוכן פה היה מתפספס.

ההמתנה הזאת ממשיכה לספק לי מתנות.

איזה כיף.