אמא, מה את אומרת? אני נורא פוחדת. 

את רואה מה קורה פה?

אמא, על מה את חושבת? 

על ילדים שכבר לא יוכלו לקרוא לאמא? 

על אימהות שכבר לא ישמעו אותו קורא להן?

את יושבת שם, באמצע הדרך. 

מה את שומעת? 

את הבכי השותת? את הדממה הזועקת?

אמא, איך את מצליחה לאסוף את כל הדמעות שנשפכו אצלך? 

לכמה דליים נזקקת כדי לסחוב אותם לכיסא הכבוד?

אמא, מה את אומרת לו שם? 

את מזכירה לו שאנחנו הבנים היחידים שלו? 

את בוכה לו שכואב לנו מספיק, ודי, אנחנו רוצים כבר שקט?

אמא, את מי את מלטפת? 

את אם החייל החוששת? את אשת המילואים הבודדה? 

את הסבתא הבוכיה? את השכנה המפוחדת? 

את האמא 'הסתמית' הזאת, שבלילה גם היא לא נרדמת?

אמא, אמא, איך את מנחמת? 

שם בדרך אפרת, מה את לוחשת?

אמא, את זוכרת? הוא הבטיח לך, הרי. 

כּ"ֹה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה'; וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"

"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי, וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל… ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן." (איכה רבתי פתיחתא כ"ד)