הם מקסימים וחמודים,

נפלאים ומעצבנים,

מתוקים ומסריחים,

אוהבים ושונאים,

אהובים ושנואים,

מחבקים עד כאב,

צועקים וצועקים,

בוכים וצוחקים,

שוברים לנו את הלב ואת הבית,

מקיאים את גופם, סודותיהם, נפשם ונשמתם,

אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם

קבלו את – 

השיכורים הקדושים של פורים.

כל שנה אחיותיי היו אומרות לי: “תאר לנו מה זה להשתכר,

מה זו החוויה המוזרה המפחידה, המיוחדת והמרגשת הזאת?

מה אתה מרגיש תוך כדי שאתה לא אתה?”

והאמת, היה לי קשה להסביר גם לעצמי מה בדיוק קורה שם, ודאי להעביר לאחרים את ההרגשה.

הייתי אומר להן שהדרך היחידה להבין את זה היא פשוט לשתות בקבוק של יין…

אחרי החתונה, כשביקשתי רשות מאשתי להשתכר בפורים, היא התנתה את ההסכמה בכך שאסביר לה מה זה.

היא אמרה לי: “לדמיין איך זה לישון בסוכה – אני יכולה, לדמיין לימוד לאורך כל הלילה בליל שבועות – קשה אבל אפשרי,

אבל לדמיין שכרות? – לא שייך בכלל…”

כדי לגייס את ההסכמה הנכספת, התאמצתי להגדיר לעצמי את החוויה, וזה מה שיצא:

שיכור הוא כמו תינוק 

סוחבים אותו, דואגים לו, מאכילים אותו, מנקים אחריו, והוא דורש צומי כל הזמן. כן, בדיוק כמו תינוק.

ליין יש כוח נפלא לספר לשתיין ששותה אותו שהוא מקבל חכמה עילאית כזו, שכל מילה שיוצאת מפיו היא פנינה אמיתית שלא שמעה אוזן (המן) מעולם.

הצרה שלנו מתחילה מכך שכל השיכורים מאמינים לסיפור של היין,

וכך לאורך שעות הם מהגגים ומדברים ללא הפסק, וכשהם שמים לב שיש מישהו בקצה השולחן שפספס משהו, מרוב טוב ליבם ומידת חסדם הם חוזרים שוב ומגביהים את הקול.

ואז, כשהיין משפיע יותר, הם מתחילים לדבר באופן לא ברור כל כך, וכשהם מבינים, בצדק, שלא מבינים אותם – הם צועקים בקול רם יותר ויותר.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם הצעקות הרמות?

עולם בחורי הישיבות מתחלק לשניים:

אלה ששונאים יין ואומרים שזה הדבר הכי גרוע שהם טעמו בחיים, אבל אין ברירה – “חייב איניש לבסומי”, ולכן צריך לסבול כמה דקות בשביל אושר של כמה שעות;

וישנם אלה שמשקרים, עושים את עצמם מבינים, חוזרים על כמה מילים ששמעו פעם, כמו עפיצות היין, הביקבוק שלו וכדומה, וסובלים פעמיים:

גם מהטעם הנוראי של היין (כי הם לא רגילים לשתות), וגם מהצורך להעמיד פנים ולזייף הנאה.

השאלה הגדולה, כמובן, היא למה הם עושים את זה לעצמם? האם הם כל כך נהנים מזה ששווה להם את ההתגלגלות ברחובות, את הסחרחורות וההקאות שהשכרות מביאה בעקבותיה?

מסתבר שכן.

ליין יש יכולות מיוחדות: מצד אחד הוא מעלה את רמת האדרנלין בגוף לשמים, ומצד שני מוריד את רמת הדעת לאדמה, ואז גם הגברים הקשוחים ביותר, שמסתירים מעצמם ומכולם עולם שלם של רגשות, משפריצים צונאמי של אהבה עצומה והתלהבות בשמים.

פתאום הם אוהבים כל כך, מחבקים כל כך, שמחים כל כך, שרים כל כך, רוקדים כל כך.

מניסיון אישי שלי כאחד שלא אוהב אקשן , החוויה של השכרות הייתה ממלאת ומרגשת אותי לשנה שלמה! היכולת להתקרב לקב”ה בעוצמה ללא מסכות ועכבות, להתפלל מכל הלב עם דמעות כמים, להודות למשפחה האהובה ולחברים הקרובים בהתרגשות שעולה על גדותיה, 

לרקוד ולשיר עד כלות הכוחות בשמחה כנה ופנימית –

זו חוויה רוחנית מיוחדת – יום כיפור ממש.

ומרדכי, יענקי, מוישי, אלימלך – ידעו את כל אשר נעשה ?

הדובדבן שבקצפת, או יותר נכון ה”בלו לייבל” של השיכורים, הוא לומר למחרת הפורים: “אני לא זוכר כלום”, ואת כל סיפורי דברי הימים שהיו, לספר בשם בני המשפחה, כאילו סיפרו לו והוא רק מצטט…

החלטתי לתת את הסקופ הבלעדי הזה למגזין “הפסקת קפה”,  לספר לכן את האמת ולבגוד בקשר השתיקה עם אחיי השיכורים.

כשהם אומרים: “אני לא זוכר כלום”, הם מתכוונים:

“אני זוכר מצוין משנה שעברה איזו הערצה קיבלו השיכורים האמיתיים שלא זכרו כלום, ואני לא הולך השנה לפספס את התענוג.”

אבל אל תגלו שגיליתי. זו גם הסיבה שכתבתי בשם בדוי –

עוד מעט פורים והחבר’ה השתויים עלולים לחבק חזק עד כאב אם כתבת משהו שהם לא אהבו.

חוץ מזה, השם הבדוי יעזור גם לשיכורים שתטיחו בפניהם את מה שכתוב כאן – הם יוכלו להגיב: “שטויות, מי הוא בכלל? רואים מהכתיבה שהוא לא טעם טיפת יין אחת מעולם!”

או שהם יגיבו: “אוהו, כך הוא כתב? אין ספק שהוא כתב את זה כשהוא ממש שיכור”.

“אחר הדברים האלה”

לקראת סיום יש לי בקשה אחת.

פורים כולו הוא חג של “בין אדם לחברו” – משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים.

אנא, קבלו על עצמכן את המצווה הזאת ותעמידו פנים שהדברים שהשיכורים עושים מרתקים אתכן ואתן רק מחכות לשמוע את אמרי השפר שלהם, וכמה שיותר בקול.

אתן בטח סקרניות לדעת אם אחרי כל ההסבר המפורט שנתתי לאשתי היא הרשתה לי להשתכר…

חז”ל אמרו: “נכנס יין יצא סוד”, 

והיום, שבוע לפני פורים, היין עוד לא נכנס.