מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת עם בעלך בטלפון? תציצי רגע ביומן השיחות בפלאפון. מסתבר שהשיחה האחרונה שלכם הייתה לפני חמש דקות, שעה או מקסימום חצי יום, נכון?

את יודעת כמה נשים סביבנו לא דיברו עם הבעל שלהן כבר כמה שבועות? ולא בגלל שהן לא רוצות, אלא בגלל שהן לא יכולות. לבעלים שלהן אין פלאפונים, הם לא חזרו הביתה כבר כמה שבועות. ולא, הם לא יצאו לחופשה, הם נמצאים בעזה, מסכנים את חייהם במלחמה.

והנשים נשארו לבד עם הילדים. מתמרנות בין בית לעבודה, עושות לבד שבתות, מבצעות את התפקידים של אבא ומנסות לשדר לילדים רוגע למרות שמבפנים הן אכולות דאגה אמיתית.

רובנו לא מתמודדות עם הלבד הזה, עם החרדה העצומה מכל טלפון לא מזוהה או דפיקה על הדלת ועם פחד לופת מכל שם שהותר לפרסום.

בעוד נשים רבות לא עוצמות עין בלילה מדאגה, אנחנו נכנסנו לסוג של שגרה.

דיברתי השבוע עם חברה שבעלה לא בבית משמחת תורה (אתן מבינות? אתן יכולות לדמיין את זה? אני לא…) היא סיפרה לי על הקשיים, על האמונה והתקווה, ורציתי שגם אתן תשמעו את הדברים שלה. 'ביחד ננצח' זה לא עוד סלוגן ריק מתוכן. זו אמירה שמייחדת את העם שלנו. הכוח שלנו הוא בשימת לב לאחר (גם אם הוא שונה ממני) ובעזרה הדדית.

אביגיל בירנבוים, מנהלת את משרד הפרסום 'א.ב. בפרסום' בירושלים. אמא לארבעה ונשואה לדוד, קצין במילואים בשריון (טנקיסט), ביום יום אברך בישיבת 'הר המור'. אביגיל פינתה זמן יקר מהיום שלה לענות לנו על השאלות שיעזרו לנו להבין פן נוסף בסיטואציה המורכבת של המלחמה ולהתחבר לאתגרים שהיא ונשים רבות חוות בתקופה האחרונה.

איפה המלחמה פגשה אתכם?

באמצע החיים. כמו כולם, מן הסתם, היינו שקועים בהתמודדויות יום יומיות פשוטות שבדיעבד מרגישות אולי פחות רלוונטיות. בעלי גויס למלחמה במוצאי שמחת תורה, היישר מתוך התרוממות הרוח של החגים, ואני נשארתי לבד עם הילדים.

כרגע הם בעומק הלחימה בחאן יונס.

מה זה אומר בפועל?

שהם לוחמים כבר כמה שבועות בשטח אויב. בלי פלאפונים ובלי יכולת לתקשר.

אפשר להגיד שאנחנו לבד כבר 3 חודשים. אבל ההרגשה היא שעם ישראל איתנו. 

אנחנו מרגישים ערבוב בין חרדה תהומית לבין אמונה ענקית.

אמונה שאנחנו עם ישראל שזוכים לחיות בארץ ישראל. לא בחרנו לצאת למלחמה הזו, אבל אנחנו מתפללים לנצח בה ולזכות לגאולה שלמה בקרוב. מתוך רוממות רוח ושמחה עצומה ומצד שני חרדה תהומית לשלומו של בעלי ושל כל חיילינו.

איך הילדים מתמודדים?

אנחנו קהילה שיש בה הרבה משפחות מגויסים (כמאה), וב"ה הילדים מרגישים מאוד עטופים ומחובקים. יש רגעי שבירה, אבל אני משתדלת מאוד להעביר להם כל דבר בצורה הכי חווייתית שאפשר.

לדוגמה: עשינו כאן חגיגות חודש למלחמה, וגם חודשיים, וככל הנראה נחגוג פה גם את החודש השלישי…

הזמנו משהו טעים, הודינו לה' על הניסים העצומים ועל החסדים שאנחנו זוכים להם, והתפללנו!

איך ילד בן 3 חווה את זה? איזה כיף, עבר חודש – מזמינים וופל בלגי 🙂

הילדים שלי מסתובבים עם נשק של תחפושת מפורים מיום אחרי שמחת תורה, ויש גם ימים שהם יוצאים לגינה עם תחפושות של חיילים. בגדול, אני זורמת עם הרבה דברים שלא הייתי מאפשרת ביום יום. דברים שירימו להם וישמחו אותם.

מה הכי קשה לך?

לא יודעת מה הכי קשה, יש הרבה דברים מאתגרים… קשה לי מאוד לראות את הרוע והשנאה של אומות העולם כלפינו. זה שובר אותי.

קשה לי גם להרגיש שאני מחזיקה הכול לבד: עסק, ילדים ובית, ובשום זירה אין הנחות משמעותיות. בואו, הכביסה ממשיכה להיערם, המיטה לא מציעה את עצמה וב"ה יש הרבה עבודה.

מה את מצפה מאיתנו?

אני רוצה להרגיש שאנחנו לא לבד. שגם מי שלא נוטל חלק במלחמה באופן פיזי – לא ממשיך בשגרת היום יום. שאתם מתפללים, שאתם לא מרפים, שאנחנו במחשבות שלכם. שאתם מבינים שיש פה אנשים שמוסרים את הנפש כפשוטו.

שתהיה הכרת הטוב על זה.

בלי שיחות קטנות וקטנוניות עכשיו על שיטות ותירוצים.

את האידיאולוגיה נשמור לזמן אחר.

עכשיו תהיו איתנו.

תצטערו איתנו. תבינו את תחושת החרדה. את הפחד ואת חוסר האונים.

תרימו לנו. תגידו מילים מחזקות.

אין לכן מושג כמה זה משמעותי!

כמה לפעמים מילה קטנה יכולה להרים אותי להרבה מאוד שעות.

כמה מחוות של אנשים שלכאורה לא קשורים אלי – פשוט נתנו לי כוח, שהעניק כוח לעוד אנשים רבים. כי כשלי יש כוח – זה מקרין על הילדים שלי, על בעלי ועל כל העורף.

מה עוזר לך להתמודד עם החרדה?

קודם כל – אמונה.

הבנה שהכול שלו ומאיתו.

ולצד זה אני בנאדם של שגרה ורוטינות.

זה מסדר לי את הראש.

חזרתי מהר מאוד לעבוד אחרי ההלם הראשוני, פשוט הכרחתי את עצמי לחזור.

אני משתדלת גם לעשות כושר ולשמור על סוג של שגרת אוכל בריא. אני מרגישה שכשאני מקפידה על זה – אני מפוקסת יותר ומרגישה טוב יותר.

מהם מקורות התמיכה שלך?

מרגישה שהאמונה היא העוגן המרכזי. אני שואבת המון כוח מההבנה שהכול מדויק לנו, שלריבונו של עולם יש תוכנית פשוט מדויקת בעבורנו.

והתפילות! התפילות של עם ישראל מחזיקות אותנו. אנחנו נאחזים בהן כל כך.

מעבר לזה שיש להן משמעות, יש להן כוח מחבר. תפילה מפילה מחיצות. כפשוטו.

יש לכל אחד ואחת זכות וחובה להתפלל ולקחת חלק במלחמה הזו, כל אחד כפי יכולותיו.

בעלי לא נלחם בחזית הפיזית, הוא תורם למאמץ המלחמתי עם לימוד תורה ותפילה. סדר היום שלנו לא השתנה בעקבות מלחמה והייתי יכולה להתעלם, אבל אני חושבת על כל הנשים שבשבילן כלום לא נשאר אותו דבר ומרגישה שמוטלת עלינו החובה לשאת בעול, להתפלל (כאילו מדובר בבעל שלנו שנמצא בעומק עזה), להתעניין (מה יכול לעזור), לסייע (אפילו להוריד את הזבל יכול להיות הקלה עבור מישהי שעושה את זה לבד כבר כמה חודשים) ולהעניק תחושה שאנחנו יחד במלחמה הזו.

בתפילה לגאולה שלמה בקרוב בחסד וברחמים,

דיתי