אי-אז, אי-שם, היה מלך גדול ונורא, רם ונישא, עיזוז וגיבור.
הכל היה לו: כתר, כיסא כבוד, טרקלין מפואר, ארמון מלא באוצרות תבל, ואלפי משרתים.
רק דבר אחד חסר לו, למלך: לא היה לו עם.
הוא חוקק חוקים, ולא היה מי שיקיים אותם. הוא הבטיח מטמונים, ולא היה מי שיקבל אותם. הוא רצה להיטיב לנתיניו, אך לא היו לו נתינים.
והוא היה מלך טוב ומיטיב, מלך חי וקיים, מלך מלכי המלכים.
הוא ברא לו עם. (עפ"י פרקי דרבי אליעזר ג')
ומאז, אלפי שנים, יש לו עם.
עם שמקיים את חוקיו, שמחכה לקבל שכרו, שמייחל לטובותיו.
עמו שלו, אשר יצר. עם שבכל שנה מחדש, ביום תרועה, מריע בקולות עדות נצחית מאלפי בתי הכנסיות בכל אזורי תבל:
"אנו צאנך ואתה רוענו, אנו עמך ואתה מלכנו."
זו העבודה העיקרית שלנו בראש השנה.
יותר מלהתפלל, לבכות ולהתחנן. יותר אפילו מהתשובה.
החזרה בתשובה היא לצורך עצמנו. אנחנו דואגים לעצמנו, שנזכה בדין, ולצורך כך אנחנו אוספים זכויות ומנקים את עצמנו מעבירות.
אבל המלכת השם היא מעבר לכל זה.
נכון שהשם רוצה אותנו בעלי תשובה נקיים מעוון. נכון שהתשובה שלנו מכבדת אותו ושהיא לרצונו. אבל כשמלך מגיע לטקס הכתרה – הוא רוצה לראות את נתיניו מאושרים ושמחים בו, לא רק רוטטים מאימת הדין.
ויותר מזה – המלכת השם אמיתית תביא אותנו בהכרח לתשובה מאהבה ומקרבה, שהיא שווה לאין ערוך יותר מתשובה מיראה.
רוב בני האדם מוכנים להמליך את הקדוש ברוך הוא על שבעה רקיעים וארץ, ארבע רוחות השמיים, ועל כל העולם כולו כולל הכל – אבל על ליבו פנימה הוא מרגיש שהוא מולך בעצמו. בפנים, בעומק – הוא המלך.
וזה המקום שלנו בעבודה הלא פשוטה של המלכת השם. להמליך אותו בתוכנו, על הנפש – היא הרצון. לבטל רצוננו מפני רצונו, לעשות רצוננו כרצונו, לברר מול עצמנו מתי מדובר ברצוננו ומתי ברצון השם ולהקדים את הרצון הנכון.
אף אחד לא אמר שזה קל, זו מסירות נפש כפשוטה, אבל מי שזוכה לחוש את נוכחות ומלכות השם בתוכה פנימה – השנה הטובה שלה בטוחה.
