השבוע פגשתי אישה שסיפרה לי על צער גדול שמלווה אותה מאז שקרוב משפחתה נפטר לפני מספר חודשים, ושאינה מצליחה להתאושש. לאחר שתיארה את הקושי ניגבה את דמעותיה ואמרה: נראה לי שאני משמרת את הצער כל כך חזק כדי לא לשכוח אותו חלילה, אני כל כך פוחדת לשכוח אותו…
כל כך הרבה פעמים רצינו שינוי – בעבודה, בצורת החיים, בהרגלים שלנו. כל כך הרבה פעמים ביקשנו משהו אחר ואיכשהו זה לא מצליח, ואיכשהו מתפספס, ואיכשהו חזרנו אל אזור הנוחות המדכא, והיום יודעים שבמקום לעבוד בכוח ולהשקיע הרבה מאמץ המוליד תסכול ואכזבה, לפעמים מה שכדאי לשאול הוא: מה אני מרוויחה מהמצב הקיים? על מה אני שומרת כשאני משמרת אותו? התבוננות כזו מגלה דברים שלא חשבנו עליהם, אולי, ומחדדת דברים שלא היו ברורים כל כך. עצם הגילוי מאפשר לנו לשחרר אותם – לתת להם את מקומם ולמצוא להם מענה בתוך המציאות החדשה שאנחנו רוצות, ולנוע בהתמסרות אל הגאולה הפרטית שלנו. במקרה של אותה אישה, למשל, פתאום הכתה בה ההבנה כי במקום לשמור על זכרו באבל וצער, יכולה היא להשקיע את כוחותיה בפעילות הנצחה משמעותית.
מסתבר (וכלל לא מפתיע) שגם בגלות הכללית זה כך. עם כל הצער שאנחנו חוות, עם כל הקשיים האופפים אותנו במציאות הבלתי מתוקנת של גלות – משהו בנו נאחז במוכר והקיים, ואפילו אוהב את הגלות הארוכה והלא נוחה, לא מאפשר לה ללכת… בעל ה’שפת אמת’ חוזר על הרעיון הזה שוב ושוב בפרשתנו. הוא מגלה לנו ש”סבלות מצרים” זו היכולת שלנו לסבול את מצרים, ואומר: “שבוודאי אם לא הי’ להם שום רצון במעשי מצרים, ממילא לא הי’ נדבק בנפשותם מעבודתם כלל. והכלל אם באמת לא סבלו ונמאס להם תועבות מצרים ממילא לא הוצרכו לסבול שם…”
תיעוב של הרע, מאיסה בחושך הגלותי, זעקת אי ההסכמה לסבול עוד את סבלות המיצרים הסוגרים עלינו בגשמיות וברוחניות ומשכיחים מאיתנו את מקורנו העליון – היא היא הפתח שלנו לגאולה. שנזכה בקרוב וברחמים גדולים.
