הערת מערכת:

המאמר לקמן נכתב בתקופת הקורונה, מצאנו לנכון להביאו עכשיו, ערב ט’ באב התשפ”ד, ולוואי שנזכה בקרוב.

“הרב?” מן העבר השני בקע קולו של תלמיד לשעבר, כיום מורה בבית־ספר לבנות. “הבנות כאן שואלות אם להתחיל לתפור חליפות כדי לקבל את פני המשיח”.

הטלפון הזה הגיע מתישהו בין פורים לפסח. שיחות נוספות ברוח זו הגיעו אחריה, בכולן הופיעה גירסה זו או אחרת של השאלה: “הרי המשיח כבר כאן. נו, אז לְמַה הוא מחכה?”

בתחילה הציפו אותי השיחות האלה בתחושה נעימה: “אה! מי כעמך ישראל!”. אבל בהדרגה הלכה הנעימוּת והתחלפה במועקה, כשקלטתי שמעולם לא הסברנו לילדינו כראוי, מהו בדיוק עניינו של המשיח.

אני רוצה לחלוק איתכם שני דברים שמטרידים אותי, ואחר־כך לנסות ולשרטט מה אמור להיות במוקד הציפיה שלנו למשיח.

א.

הדבר הראשון שמטריד אותי הוא, הַבּוּרוּת העמוקה שלנו בכל הנוגע להיסטוריה של עם ישראל – או היסטוריה בכלל, לצורך הענין.

אני פשוט נדהם כשאני שומע אנשים מכריזים “בחיים לא היה כזה דבר! ברור שהמשיח בדרך!”.

עלעול שטחי בין דפי ההיסטוריה מזים את הטענה הזו ברגע. מגפות כמו הכולרה והטיפוס שטפו ברחבי אירופה שוב ושוב. מותן של נשים בשעת לידה, היה עניין שכיח מאד. דלקת התוספתן (אפנדציט) היתה קטלנית ברוב המקרים. בכל ספרי הזכרונות שנכתבו “לפני שנות המלחמה” תופס המוות חלק מרכזי בקורות המשפחה. התיאור הקלאסי של חיי ישיבה באירופה מכיל תמיד סיפור פטירה טראגי של בחור אחד לפחות. עיירות שלמות נמחקו בשריפה שכילתה את בתי העץ שלה ברגע והותירה את יושביהם חסרי כל.

לא מזמן היתה לנו את מגפת הפוליו. בימי טרום־החיסון־לפוליו (סביבות ה-1950) כשילד קם בבוקר עם חום, הוריו התמלאו בפחד – מוצדק – שהוא יבלה את שארית חייו בתוך ריאת ברזל או על כסא גלגלים (כפי שקרה עם בן־דודי).

גישת ה”בחיים לא” הזו משתרעת על פני תחומים רבים אחרים של ענייני השעה. יותר מדי פעמים אני שומע ש”מעולם לא היתה אנטישמיות כזו”. זו טענה מדהימה! אפילו אם נניח לרגע את השואה, ישנם אנשים החיים בקרבנו, שהגיעו ממדינות שבהן מעמדו המשפטי של היהודי על־פי חוק היה של אזרח סוג ב’ או סוג ג’. ידוי אבנים על יהודים בכיכר העיר – היה הכלל באותן מדינות, לא היוצא מן הכלל.

והכי מביכה היא ההצהרה ש”מעולם לא היה המצב הרוחני של עַם־ישראל גרוע יותר”. מאמצע המאה ה-18 ועד מלחמת העולם השניה, היהדות התפוררה, כפשוטו. מספר עצום של יהודים נטש אותה לחלוטין. הרנסנס היהודי אחרי המלחמה הוא לא פחות מנס. כמובן, יש היום בעיות שלא היו בדורות הקודמים, ויש עוד הרבה מה לתקן, אבל כל זה אין בו כדי להשחיר את התמונה הכללית של מצב היהדות ביחס לדורות הקודמים.

אני יכול להבין שדרשן בוחר להשתמש בטכניקת ה”בחיים לא” כדי לצבוע בדרמה את דבריו, אבל האם יעלה על הדעת שההתייחסות האמיתית שלנו אל אירועי היומיום, תתבסס על חור כה מביש בהשכלה ההיסטורית?

אנחנו צריכים ללמד את ילדינו היסטוריה, ובהיסטוריה אין הכוונה רק לשמות, לתאריכים ולסיפורים של גדולי ישראל.

ילדינו צריכים להכיר את החוויות של הקהילות היהודיות שבכל דור ודור – חיי היומיום, התלאות, האתגרים, ההצלחות, הפגעים. הפסוק מפציר בנו: “בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר”!

הבורות הזו לא רק מונעת מאיתנו להבין כראוי את אשר מתרחש סביבותינו – היא גם מונעת אותנו מלהודות כראוי לקב”ה על התקופה הנפלאה שבה אנו חיים!

כמה טובה חבים אנו לה’ על השפע הגשמי, על הרפואה המתקדמת, על הממשלות הסובלניות, על הסיעתא דשמיא העצומה לצמיחה הרוחנית שלנו!

אדם חכם אמר פעם: “אלה שלא לומדים מההיסטוריה, נידונו לחיות אותה שוב”.

ב.
הדבר השני שמטריד אותי הוא הלהט המשיחי הנוכחי.

היו לנו במהלך הדורות רגעי “משיח בפתח!” רבים. כדאי מאד לקרוא את ספרו המעולה של הרב בנימין המבורגר “משיחי השקר ומתנגדיהם” (על כל 700 עמודיו) כדי לקלוט כמה עצומות וכמה הרסניות היו התנועות האלה.

אפילו במקרה הטוב ביותר – שבו אף משיח־שקר לא קם ואף אידיאולוגיה שקרית לא מכה שורשים – מגיע הלהט המשיחי עם תופעת־לואי הרסנית.

כשם שקפיצת אדרנלין המעלה לאיגרא רמה, גוררת אחריה בהכרח נפילת אדרנלין לבירא לא־פחות עמיקתא, כך בדיוק מתכהים הרגשות שלנו ומשחירה נשמתנו, כשרגע “המשיח בפתח” שלנו מתפוגג כענן בלי להותיר אחריו מאום.

מישהו סיפר לי לאחרונה מעשה על ר’ יעקב קמנצקי (שמשפחתו, בהמשך, אישרה לי את נכונותו). רב אחד הגיע אליו וסיפר לו בהתלהבות על אחד מבני קהילתו, שהחליט בעקבות אחד מאותם רגעי “המשיח מגיע” לסגור את חנותו בשבת. ר’ יעקב הורה לאותו רב, “לך אמור לו לאותו יהודי, שאני, ר’ יעקב, מבטיחו נאמנה שהמשיח לא מגיע”. והוא הסביר, “כרגע הוא אולי מחלל שבת אבל לפחות הוא מאמין. כשהטירוף הזה ייעלם ויתברר שהמשיח לא הגיע, הוא יחדל גם מלהאמין”.

ג.
הבורות ההיסטורית והסכנות שבלהט משיחי הם שני דברים מטרידים. אבל יותר חשוב להבין כראוי מה בדיוק עניינו של המשיח.

אחד מרבותי, ר’ יצחק טנדלר, סיפר פעם את הסיפור הבא, כדי להמחיש את חוסר ההבנה שלנו בתפקידו של המשיח ובבקשת הגאולה.

זר נכנס לבית־הכנסת בתשעה־באב ורואה את כולם יושבים על הארץ ובוכים. הוא ניגש אל ישיש אחד שיושב ומקונן ושואל,
– “על מה אתם בוכים?”,
– “בית המקש שלנו חרב”,
– “אז מה?”,
– הישיש מתבלבל לרגע. הוא חושב מעט ואז עונה, “כתוב שמשחרב בית־המקדש ניטל טעם הבשר” (פענח רזא, בא),
– “אבל לא כתוב באותו מקום שטעם הבשר עבר לעצמות? אז מה הבעיה – תלעס את העצם, ותמצוץ את הַבִּפְנִים!”,
– “זהו, שיש לי שיניים תותבות, והן לא ממש מסוגלות ללעוס עצם”,
– “אהה. הבנתי. אז אתם בעצם מתאבלים על אבדן השיניים שלכם…”.

כשאנו מתארים את המשיח כמי שיפתור את הבעיות הבריאותיות שלנו, את מצוקת השידוכים, את הבעיות המשפטיות שלנו, וכן הלאה, אנחנו מחפשים פתרון לבעיה אישית. הכמיהה שלנו אין לה ולא כלום עם המשיח; היא קשורה ללחץ־הדם שלנו, לחשבון־הבנק שלנו, למס־ההכנסה, או לבתנו המחפשת שידוך שנים רבות.

אז מה הסיפור של המשיח? לְמַה בדיוק עלינו לחכות בעיניים כלות?

הרמב”ם, בסוף “היד החזקה”, מגדיר את זה עבורנו בצורה הברורה ביותר. זהו כנראה ספר ההלכה היחיד שעוסק במשיח, ועליו להיות אפוא נקודת המוצא בכל רעיון או תובנה שלנו בנושא.

במנותו את כל אשר עתיד המשיח להשיג, מלמד אותנו הרמב”ם מה חסר לנו עכשיו, בטרם בוא הגאולה

אנסה לנסח מחדש את דבריו בחלוקה לארבע קטגוריות:

1. המשיח ישיב על כנו את מעמדנו כאומה, בהקמתה מחדש של רָשות מרכזית.

אנחנו כבר לא – ועדיין לא – אומה במלוא מובן המילה. אומה היא ישות שיש לה תשתית לפעול כיחידה אחת. בלי משיח אין לנו ראש, אין לנו סכמות, אין לנו מבנה, אין לנו אכיפה.

אנחנו יכולים לתת נאומים חוצבי להבות, לצאת בקריאות מהדהדות, להפיק אירועי סיום־הש”ס מלאי־השראה, למחות בתוקף ובאזהרה חמורה, אבל אנחנו עושים רק את מה שאנחנו רוצים לעשות. אפילו לדידם של אלו המזדהים עם הערכים שבאים לידי ביטוי בכל ההפגנות הללו, יש מעט מאד המשך־מעקב.

נכון, יש לנו ב”ה את גדולי התורה שלנו, אבל נדמה שאפילו המושג הזה נזיל, ומשתנה כּּתְלוּת בבן־השיח שלנו. סמכות־העל היא כמובן ה”מועצת” – אבל איזו מועצת? “מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל”, “מועצת גדולי התורה של דגל התורה”, “מועצת גדולי עולם התורה”, “מועצת חכמי התורה”? או אולי בכלל “בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים”? ומה באשר לנטורי־קרתא ואחרים שאינם כפופים לאף אחת מן הרָשויות הנ”ל? ומה עם הדתיים לאומיים? והחרד”לים? והחרדים החדשים? ומה עם עוד רבים רבים שמחוייבים לתורה ולמצוות ואינם משוייכים לאף אחת מן הקטגוריות הללו?

במצב הנוכחי שלנו, כל כך הרבה בעיות מתסכלות שנדרשת בהן ידו תקיפה של החוק, נטושות ללא תקנה. כה רבות מן המחלוקות הממוניות שלנו נידונות בערכאות חילוניות, מהסיבה הפשוטה שאין לנו את המנגנון שיצליח לכפות עליהן להידון בבתי־הדינים שלנו. שלא לדבר על בעיות של עגינות ועוד רבות אחרות.

המשיח יהיה המלך שלנו ובידו תהיה הסמכות לקומם את המנגנון הלאומי שלנו; אז נהיה אומה עם מלֹא־המשמעות של המילה הזו.

2. המשיח ישקם את שלמותו של העם היהודי.

בשעה שאנחנו, היהודים שומרי המצוות, גאים (בצדק) בהישגים שלנו, הרוב המכריע של עם ישראל פשוט מתפוגג לו.

אלו שהתבוללו, אלו שויתרו על הקשר שלהם עִם עַם־ישראל, אלו שירדו מהדרך – הינם כולם חברים שוֵי־זכויות ב”כלל ישראל”.

אם חסרים לנו 90%, או אפילו “רק” 80%, או נשמה אחת, הרי שאנחנו לא “כלל ישראל”!

אנחנו נוטים לראות את עצמנו – ציבור שומרי התורה והמצוות – כ”כלל ישראל”, ואת כל השאר כמאגר של תוספות אפשריות. אבל ההיפך הוא הנכון! “כלל ישראל” הוא הסך הכולל של כולנו, ואנחנו חסרים 90% מ”העצמי” שלנו.

המשימה השניה של המשיח תהיה אפוא לכנס את נדחי ישראל, את כל הנשמות האבודות של “כלל ישראל”.

3. המשיח ישיב את התורה לעם ישראל.

אנחנו קוראים לעצמנו “שומרי תורה ומצוות”, ובדרך כלל יש לנו הצדקה לכך. אלא שבמקרה הטוב ביותר אנחנו שומרים מיעוט קטן של אותן תורה ומצוות.

אין לנו עסק כלל עם קדשים וטהרות, כמעט שאין לנו עסק עם זרעים, אין לנו סנהדרין והלכות קנסות, ועוד ועוד. נכון, זאת לא אשמתנו, אבל אם מאמינים אנו באמת שהמצוות ניתנו לצרף בהן את הבריות, הרי שאנחנו במצב קשה מאד.

המשימה השלישית של המשיח תהיה להשיב אל מעמדן את כל אותן מצוות שזכו להתקיים בזמן שבית המקדש היה קיים.

4. המשיח ישיב את השראת השכינה.

אין לנו שום דרך לתאר את השכינה או את הנוכחות האלוקית בעולם, למעט אולי כ”תחושה של אינטימיות או חיבור”. אחת מן המועקות של ימינו היא שלמרות שנדמה שאנחנו עושים הכל כמו שצריך, אנחנו לא מרגישים הדדיות מצדו; אנחנו לא מרגישים שה’ נמצא שם, מחכה לנו ומקבל את המנחות שלנו.

בפרשת שמיני הורגשה הנוכחות האלוקית כאשר יצאה “אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים”. היו זמנים שבהם ראינו בעינינו איך ‘עולותיכם לרצון וזבחיכם ערבו לי’.

המצוה לעלות לרגל – יותר מכל המצוות האחרות – מבטאת את תחושת החיבור הזו. הרמב”ם (בית הבחירה א, א) אומר ש”מצוַת עשה לעשות בית לה’, מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה”. המצוה הזו נועדה להטעין את המצברים הרוחניים שלנו באמצעות “חיבור” אל ה’ שלוש פעמים בשנה; או כמו שהכוזרי קורא לזה “להיות מוזמנים אל שולחן המלך”. אם כן, המשימה הרביעית של המשיח היא לשחזר את תחושת “הנוכחות” ו”החיבור” שאנחנו קוראים לה “השכינה”.

שנה אחת, בתשעה באב, שמעתי את הרב סולובייצ’יק מדגים את הרעיון הזה בחדות: “אנשים שואלים אותי, ‘קבלנו חזרה את ארץ ישראל, קבלנו את ירושלים, אפילו הכותל בידינו. למה אנחנו מוסיפים להתאבל כבעבר’?”.

“אני עונה להם, ‘ראיתם פעם בן מנוכר סועד על שולחן אביו? צעדים ספורים בלבד מפרידים בין הגופים שלהם, אבל אלפי קילומטרים מפרידים בין ליבותיהם! הקירבה הפיזית בין השניים לא זו בלבד שאינה מנמיכה את המתח, היא מעצימה אותו עשרת מונים! כך גם כאן – להיות כה קרובים וכה מנוכרים…”.

אם כן, העדר ה”נוכחות” של הקב”ה או של ביטוי מוחשי כלשהו של רצון מצדו “להתחבר” איתנו, הם ההיבט הרביעי של הגלות שהמשיח אמור לתקן.

ד.
עכשיו שעמדנו על ארבע האבידות שהמשיח אמור להשיב – איך אנחנו מתרגמים את זה לכמיהה למשיח? איך ומתי עלינו לבטא את הכמיהה הזו?

דמיינו שאתם בחתונה של משפחה טובה. בסוף החתונה, בשעה שאתם מאחלים מזל טוב לאחד המחותנים, הוא נאנח ואומר “אוי, הלוואי שההורים שלי היו זוכים להיות איתנו כאן הערב”. העיניים שלכם מתערפלות, אתם מהמהמים בהזדהות, ואז הוא ממשיך “כי הם היו משלמים על כל האירוע הזה”…

מה דעתכם עליו?

כשאנחנו מקוים שהמשיח ישלם את החובות שלנו, יִרְפָּא למכאובינו או יעזור לנו עם אחד מאינסוף הטרדות האחרות שלנו – הלזה נקרא כמיהה למשיח?

איך אמורה להרגיש הכמיהה הזו? לי היא מרגישה כמו הצער והחלל המייסר שאני חווה כשאני מגיע לשמחה שבה חסר בן משפחה אחד: הורה שלא הגיע לחתונה בגלל כעס; ילד שלא הזמין הורה בגלל טינה; בן שלא נמצא כי נפל בקרב; בת “אבודה” שנעדרת מן התמונה המשפחתית. האושר העולה על גדותיו שאמור היה להיות כאן, מעמיק את חדות הכאב.

לפני שנים רבות נכחתי בחתונתו של בחור נפלא. בן־עליה, מוכשר בתחומים רבים, נאה ונעים, בר־דעת. אביו נפטר כמה שנים קודם לכן, אבל המשפחה המשיכה בנחישות ופרחה. המחותנים היו אנשים נכבדים במיוחד, והרוח בקבלת־הפנים היתה מרוממת. אחרי שסיימו הכל לחתום על הכתובה, ליוה הקהל המשולהב את החתן המלכותי אל חדרו, ואני צעדתי איתו פנימה לעזור לו עם הפרטים האחרונים לקראת החופה. איך שנסגרה מאחורינו הדלת, הוא כרך את זרועותיו סביבי, התקפל והחל להתייפח ללא־שליטה. הבנתי. האירוע היה מדהים – אבל מישהו היה חסר. ופירוש הדבר שהכל היה חסר.

איפה עלינו לערוג למשיח? מתי עלינו להתגעגע אליו?

יותר מכל, זה אמור לקרות ברגעי השיא שלנו, כשאנחנו במיטבנו.

יש לנו תורה וגדולה, אנחנו מחתנים את בתנו המדהימה עם בחור מעולה, כולם כאן והכול כאן, כל מה שייחלנו לו מתגשם לנגד עינינו.

אבל בהביטנו סביב, חלל גדול ממלא אותנו.

הצחוק והעליצות המקיפים אותנו מבליטים את הכאב והריקנות שאנחנו חשים.

ואנחנו אומרים לעצמנו “אבל מה הטעם? הוא לא כאן, נוכחותו אינה מורגשת”.

זוהי הכמיהה למשיח.