ובו יסופר מתי נכון להפחיד את הילדים, ומתי לא.

אימהות אומרות לי, “אין ברירה, זה מסוכן כל כך וחייבים להפחיד את הילדים. צריך להסביר להם מהי הסכנה וממה הם צריכים להיזהר”.

לא מסכימה.

לפני שאנחנו מחליטות להפחיד את הילדים בשביל לחנך אותם, או בשביל להשפיע על התנהגותם, צריך לקחת בחשבון שני פרמטרים חשובים:

א. הנזק האפשרי – האם ההפחדה תגרום נזק לנפש הילד.

ב. התועלת הצפויה – האם ההפחדה תועיל ותמלא את מטרתה.

בהקשר של מוגנות, מסר שאומר “יש אנשים רעים בעולם שרוצים לעשות לך דברים רעים (כאן לפעמים יבוא פירוט), וזה יכול להיות גם דודים שלך וגם השכנים שלנו ואפילו אנשים מהמשפחה” – הוא מסר מפחיד.

א. נזק – ילד שחשוף למסרים רבים ועקביים כאלה גדל בעולם מעורר חרדה, לא מוגן, שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד. מדובר בנזק נפשי בסיסי וחמור מאוד.

ב. תועלת – לדעתי, התועלת של מסר כזה היא מוגבלת. הזהרה של הילד מפני המעשה החמור עצמו היא לא יעילה, כשאין התייחסות לכל המהלך המקדים האופייני לפגיעה, שעליו נדבר בפרק הבא.

מתי יש תועלת בהפחדה, והנזק ממנה מועט יחסית?

כמו בשורות שאמא דקלמה לנו פעם:

“סכין, גפרור ומחט

לילדים אסור לקחת”

אפשר לחנך דרך הפחדה כאשר מתקיימים שלושה תנאים:

א. הסכנה ברורה ומוגדרת – לילד ברור מאוד מהו הדבר המסוכן וכיצד הוא עלול להזיק לו.

גפרור ורעידת אדמה הם סכנה מוגדרת, פיגוע טרור – לא.

ב. יש הוראות התנהגות קלות, פשוטות וברורות שאם נוקטים בהן – נמנעים מהסכנה. הוראות התנהגות כאלה מגדילות את תחושת השליטה של הילד ומקטינות את החרדה.

ילדים לא נוגעים בגפרורים זה הוראה קלה, פשוטה וברורה שמנטרלת סכנה. לרעידת אדמה אין הוראות התנהגות דומות.

ג. הנזק האפשרי לא נעשה ביד אדם, ובזדון.

מחקרים מוכיחים שנזק שנעשה על ידי בן אדם – פוגע עם פנים – כמו פיגוע, גרמו לפוסט-טראומה קשה יותר מנזק שנעשה בדרך הטבע, או בלי כוונת זדון של אדם, כמו רעידת אדמה.

סכנה של פגיעה בילדים לא עומדת אף באחד מהקריטריונים הנ”ל.

הסכנה אינה ברורה ומוגדרת, אין סט התנהגויות שפותר אותה והיא נעשית בידי אדם ובזדון.

לכן הפחדה של הילדים עלולה לגרום להם נזק ולגרום להם לחרדה משמעותית, בלי שהם באמת ירכשו כלים משמעותיים להתגוננות מפניה.

טוב, כל כך הרבה מה לא. בשבוע הבא נדבר בעז”ה על מה כן.

לפוסט הקודם לפוסט הבא