בין פסח לל"ג בעומר אפשר לראות ילדים הולכים ברחבי השכונה, מעמיסים על גבם בולי עץ ענקיים,
רפסודות רחבות ושלל רהיטים.
הילדים הללו הלכו מזיעים, אדומים ומותשים.
אותו ילד שאסף עצים כבדים, יכול לחזור הביתה ולהתלונן על שקית הזבל שהיא כבדה לו מדי,
או לומר על השקיות של הסופר "אני לא יכול להרים את זה…"
האם לאסוף את העצים למדורת ל"ג בעומר דורש מאמץ?
כן, ודאי.
מישהו הכריח את אותם ילדים לאסוף את העצים?
כנראה שלא, ויותר מזה, אני מאמינה שכמה אימהות יעדיפו שהילד שלהם יוותר על התענוג.
ואף על פי כן הם סוחבים ורצים ומתאמצים.
היכולות של הילדים שלנו הן בלתי נתפסות, גדולות הרבה יותר מהציפיות.
בואו נשים זרקור על המקומות שבהם הילד מפגין את יכולותיו ואת עוצמותיו, נבין כמה באמת הוא יכול.
כמה כוחות יש בו.
כמו אותו ילד שקשה לו לקום כל בוקר, וכשיש טיול או מבצע מיוחד הוא קם גם אם הלך לישון מאוחר במיוחד.
וכמו אותה אמא שסיפרה שקשה לבת שלה לאמוד זמן, ולכן היא מתעכבת בכל בוקר. אך ביום שהיה לה חשוב להגיע בזמן – היא קמה והתארגנה בזמן ויצאה מוקדם.
אם תשימי את הפוקוס על היכולות הבלתי נתפסות שיש לילד שלך, יכולות של אומץ, כוח פיזי ונפשי ויכולת של ויתור על עונג רגעי בשביל סיפוק עתידי –
למה תצפי (מלשון ציפייה) ממנו?
איך תרגישי כשתבקשי ממנו לעזור עם סחיבת השקיות הכבדות?
מה תחשבי כשתעירי אותו בבוקר? האם תסתכלי עליו כמסכן שקשה לו לקום, או כעל ילד מסוגל, גיבור, חזק, יכול?
איך תסתכלי על ילד בר המצווה שלך כשיצא לתפילת ערבית? כעל ילד קטן שחייב לעשות משהו שגדול עליו, או כעל ילד גדול שרוצה למלא את המחויבות שלו, ולעלות ולגדול?
איך תדברי איתו?
מה תאמרי לו כשתרצי שיעשה משהו?
איך תתקשרי איתו?
ומה תחשבי עליו סתם כך, כשיעלה במוחך במהלך היום?
