ימים קשים עוברים עלינו ומציפים חששות ושלל רגשות. גם הילדים שלנו חווים כעת מנעד רחב של רגשות ותחושות לא נעימים, במקרה הקל: שעמום- ובמקרה הגרוע: חרדה.
במצבי חירום, יותר מתמיד, חשוב לשמור על קשר, לשוחח ולשתף. כמה כללי אצבע לשיח פתוח על רגשות עם הילדים:
ראשית, חשוב להבין ולזכור שרגשות ומצבים קשים (חרדה, עצב, התפרצויות זעם ועוד) הינם “תגובות נורמליות למצב לא נורמלי”, וכדי להקל ולסייע (אמרנו “נורמליות”- לא התכוונו “נעימות” או “רצויות”) צריך קודם לתת להן מקום ותוקף. בשורות הבאות נבין איך.
אחת הדרכים בהן ילדים לומדים על העולם וכיצד להתנהל בו היא צפייה באחרים. כשאנחנו מדברות על הצורך להוות “דוגמא אישית”- לזה בדיוק אנחנו מתכוונות. בפרק ההדרכה להורים בספרי “הסוד שמאחורי הסוד”, כתבתי שכאשר ילדים גדלים באווירה שמעודדת שיתוף ופתיחות הם ידברו וישתפו יותר. זה נכון בכל מצב, כך שאם נרצה שהילדים יספרו לנו מה הם מרגישים- כדאי שנספר להם מה אנחנו מרגישות.
אך השיח הרגשי בינינו לבין הילדים אינו הדדי, וההבדל הזה קריטי (!): אנחנו משתפות את הילדים במה שאנחנו מרגישות כדי לעודד אותם לשתף בעצמם- והם ישתפו לצורך ונטילציה רגשית (=אוורור רגשי). אם אנו חשות צורך לשתף כדי ‘לפרוק’- הילדים אינם הכתובת! את זה נעשה מול בן הזוג/ אמא/ אחות/ חברה/ מטפלת רגשית/ אשת מקצוע מתנדבת ב”קו חם”. כדי לאפשר לילד לדבר, מספיק “פתח כחודו של מחט”- משפט כדוגמת “כששמענו את האזעקה ורצנו לממ”ד הרגשתי משהו בגוף” בדרך כלל עושה את העבודה. התעניינות כנה: “מה איתך? גם את/ה הרגשת משהו? רוצה לספר לי מה?” והנה אתם ‘מדברים רגשות’. (אלא אם הילד/ה ממש רוצה לחזור כבר לשחק- וזה אומר שהעיתוי פחות מתאים וכדאי לדחות את השיחה הזו למועד אחר, אך לא לדלג עליה).
כאמור, צריך לתת מקום לרגשות וחוויות. איך? באמצעות שלוש טכניקות פשוטות לשיחה, עם מבוגרים וילדים כאחד: הדהוד, שיקוף ותיקוף. לא אתייחס כאן להגדרות ולהסברים עמוקים על כל אחת מהשיטות, אלא אדגים בשיחה:
ילד: “כששמענו את האזעקה הלב שלי התחיל לדפוק מהר”
אמא: “הלב שלך התחיל לדפוק מהר כששמענו את האזעקה (=הדהוד), אולי זה סימן שנבהלת, ואולי קצת פחדת (=שיקוף). כששומעים פתאום אזעקה, הרעש שלה כל כך חזק וצריך למהר למרחב מוגן, זה באמת גורם ללב להאיץ (=תיקוף). אני מבינה שזה גם יכול להבהיל ולהפחיד (=תיקוף)”.
השלב הבא: נרמול. נרמול מעניק תחושת ביטחון שאנחנו לא היחידים שמתמודדים. אם נמשיך את השיחה בין הילד לאימו- כך זה נשמע: אמא: “הרבה ילדים, ואפילו אנשים מבוגרים, מרגישים כך כשנשמעת אזעקה”.
את השיחה הזו אפשר לפתח ולהרחיב עוד, אך אם נשתמש בטכניקות הללו- כבר במשפט הראשון ניתן לילד/ה את הדברים הכי חשובים: הקשבה ותחושה של הבנה והכלה.
לסיום (אבל רק בסיום, אם נקפוץ ישר מהמשפט הראשון לשלב הזה- נאבד את כל הדברים הטובים שבאמצע) אפשר לשאול: “מה יכול לעזור לך?” ולנסות למצוא יחד פתרון.
רוצה רעיונות למשחקים ופעילויות בנושא רגשות ושיח רגשי (ועוד…)- חפשי את המדור “שוקו עם אמא” כאן באתר.
מעוניינת בקבלת תכנים נוספים? בקשי אותם כאן.
