אז לקחתי מרבקה את המתכון של לחמניות הכוסמין, שיהיה. והכנתי לארוחת הצהריים גם פיצה ביתית נחמדה, שיהיה גם ליחיאל וליוסי שלי מה לאכול בזמן שאני מנשנשת סלט חסה טעים עם קרוטונים ופטריות מוקפצות. להפתעתי, יוסי גרף מלוא פיו את הסלט שלי, בזמן שיחיאל התענג על מנה כפולה של פיצה.
"היי! זה שלי!!" מחיתי בעונג כאשר הילד לקח מנה נוספת וקמתי לחתוך לי עוד קצת עגבנייה.
"טעים," מחה יוסי את פיו ופרגן לעצמו עוד קרוטונים וחסה.
מדהים מה שכמה קוביות לחם מטוגנות יכולות לעשות.
"דיברת כבר עם אביבה?" מתעניין יחיאל, ואבן צונחת לי אל תוך הלב. לא, עדיין לא דיברתי איתה. אני מתביישת לבקש ממנה להכניס אותי ל'חיים חדשים' בהליך מזורז, לאור ההכשרה שכבר עברתי בניסיון ההתנדבות הקודם שלי. המספר שלה שמור אצלי, אנחנו בקשר די הדוק לאחרונה מאז שרבקה חזרה הביתה להחלמה ולשיקום, ובכל אופן אני לא אוזרת אומץ לדבר איתה על מה שחשוב לי באמת.
אני מתבוננת למטה על יוסי שלי. פתאום מתחשק לי לחבק אותו, את הילד המתוק הזה שנולד לי לפני שבע שנים. זה מה שעצם המחשבה על תינוקות עושה לי, כנראה. "לא," הוא מתגלגל מצחוק, בורח מסביב לשולחן. יחיאל הצוהל תופס אותו בכוח, מעביר אותו אליי, ואני מכסה את פניו בנשיקות בדיוק כשהפלאפון שלי מצלצל. אביבה על הקו, מבקשת לדעת איזה סכום להעביר לי על הקנייה שערכתי עבור רבקה בדיוק הבוקר.
יחיאל משרבט לי פתק. "נו, תשאלי אותה."
אדומה כולי, אני מתרחקת לעבר חדר השינה ושואלת. אביבה מקבלת את השאלה בפשטות שלא העזתי לקוות לה, וזמן לא רב אחר כך אני פוסעת במסדרונות המחלקה שאני מכירה היטב עוד מימי הלידה של יוסל'ה שלי.
פגייה. חדר לא גדול, אינקובטורים ועריסות; חלוק אל-בד כחול ומסכת פה ואף.
הנה, זו הדס, נעים להכיר. עוברית מתוקה קטנה, קצת יותר מקילו סוכר בצבע אדום שקוף, מקופלת אל תוך עצמה, לא יודעת אפילו שאמא שלה מאושפזת, שאבא שלה נעדר, שאין לה ממש משפחה, שהיא די לבד כאן בעולם הגדול והזר הזה.
אני מוציאה אותה בזהירות אדירה. זה לא גודל שאני מכירה, הקוטן הזה.
מצמידה אותה אליי. תיכף את נכנסת אל תוכי, קטנטונת. אני רוצה שתרגישי אותי, אני רוצה שתרגישי מישהו גדול מחזיק אותך ואוהב אותך, אולי לראשונה בחייך. תדעי שאני אוהבת אותך, הדס, אוהבת בלי להכיר, כי זה לא קשור להיכרות, זה קשור לביולוגיה של הגוף הקטן שלך שצמוד לגוף שלי וזה קשור גם לבחירה שלי לאהוב אותך.
אין לי מספיק מילות אהבה ללחוש לה, כי אני יודעת שמילים זה לא מספיק. מרגישה כל כך קטנה מול הצורך. מה כבר יתנו לה מספר השעות שלי, אל מול הבדידות הבלתי נגמרת שהיא נזרקה אל תוכה.
אבל כן, יש משמעות לשעות האלה, כנראה, כפי שמעדכנת אותי מעיין, העוסי"ת של העמותה. כי הנה, הדס אוכלת טוב יותר, ומעכלת טוב יותר, ומעלה לאט לאט במשקל. מישהו רואה אותה, מישהו אוהב אותה ומחבק אותה.
ואני מחבקת אותה יותר חזק. ויותר. לגדול, הדס, את שומעת? לגדול.
ויום אחד, כשאני כבר יוצאת מהפגייה ומנסה לקנות לי קפה זול ומגעיל מהמכונה במסדרון, מתקשרת מעיין שוב. ומספרת לי שאיב, אימה של הדס, סוף כל סוף חוזרת לתמונה.
אני עוזבת את המכונה. "מה?".
מעיין היא דתיה נחמדה עם מטפחת מגולגלת וקול עדין ומתחשב, ואני שומעת בזהירות שלה את כל מה שהיא מן הסתם למדה: על כך שההיפרדות כואבת, ושרגשות קשים הם לגיטימיים, ואין לדעת איך הדמות המטפלת תגיב, וכולי וכולי.
אז אני לובשת שמחה ומשתדלת להרגיש אותה. חושבת על הדס ועל כך שהידיים הקטנות שלה קצת השמינו לאחרונה ועל כך שהיא למדה לחייך ונראה לי שהיא מזהה אותי ושמחה כשאני באה. על כך שאימא שלה הבריאה והן תוכלנה להיות ביחד. על כך שזה מה שהכי טוב לה ועל כך שהעמותה ממשיכה ללוות את שתיהן, לפחות ברמה מסויימת.
אני מכחכחת בגרון. מסיימת את השיחה. מסתכלת על מכונת הקפה. איכס, אני כבר אקנה לי קפה ליד הבית. חוזרת לדלת הפגייה. אין לי אנרגיות להיכנס עכשיו שוב, להוציא את הדס מהעריסה ולחבק ולהחזיר.
אני ריקה ממחשבות, ריקה מתחושות, ריקה בכלל. בוהה בדלת של הפגיה. מתרחקת משם לאט. יום אחד עוד אחזור. אולי למען הדס, אולי למען תינוק אחר.
אבל בכל אופן, אולי אפשר לסגור את הסיפור הזה יותר נכון.
"מעיין," אני מתקשרת שוב, "את יכולה לבדוק לי אם איב תהיה מוכנה להיפגש איתי?"
