חודש אלול.
סליחה ומחילה.
כל המילים היפות של כל המורות מכל הזמנים.
(פתאום, לא ייאמן, אני מוצאת את עצמי כמו כל הגדולות המעצבנות האלה שתמיד אמרו (במנגינה כזאת…) “תנצלי! היום אני מתגעגעת לסמינר ולשיעורים! אין, אין את הפריווילגיה הזאת בהמשך החיים”, עם מבט מצועף כזה שמרגיז כל תלמידה ממוצעת שרק רוצה חופשששששש. כמה הייתי מתעצבנת עליהן… ופתאום אני גם שם, מתגעגעת… פדיחות).
אני יושבת בחדר, עמוסה עד להתפקע בכוונות טהורות וזכות,
רוצה לסלוח לכל העולם כדי להגיע נקיה ליום הדין. איזו זכות.
אז אני עושה רשימה שכוללת את כל מי שפגע בי, אך ראוי לסליחה. צדיקה שאני. חושבת רק על אחרים שחלילה לא יגיעו עם קפידא ליום הדין…
כמובן שאני מתחילה עם המצקצקות.
כן, אלה שעומדות (בחתונות בעיקר. זה המעוז שלהן)
וסוקרות
ובודקות
ומהנהנות בראש
ומנידות ברחמים
ועיקר העיקרים –
מאחלות מכל הלב ומכל הגרון בכל הדציבלים, “בקרובבבב בקרוב אצלך! ממש ממש בקרוב! תשמעי לי, אני מתפללת עליך כל יום ומול התפילות שלי גם הקוידויש בורכהו לא יכול לעמוד! את עוד תראי שהישועה תגיע, רק תזכרי שצריך להתפשר! חייבים להתפשר! אני כל הזמן אמרתי לאברהמלה שלי “אתה חייב להתפשר! מאיפה תמצא עכשיו מישהי שעונה על כל הדרישות שלך?” תגידי לי את (בטון עולה ובנפנופי ידיים), מאיפה הוא חושב שהוא ימצא? מה? את יודעת איך אנחנו התחתנו? ההורים אמרו זה הבשערט אז זה הבשערט! סימן טויב ומזל טויב וכל טוב! מי חלם בכלל להגיד מה הוא רוצה? מי? (פה היא כבר ממש צועקת…) אני שואלת אותך! תגידי לי מי בכלל חלם?
הדור של היום… (דעיכה עצובה בטון…)
טוב (בהשלמה), בעלי כבר מחכה לי בחוץ, אז מאמאלה, אל תשכחי רק להתפלל לאייבישטער ובעזרת ה’ תיכף תיכף את מזמינה אותי לאירוסין שלך.”
אומיין.
ועכשיו השמלה הבורדו והפנים שלי חתמו על הזדהות הדדית. מקסים.
אז היא ודומותיה נכנסות לרשימה. נכון שהן עושות הרבה לא נעים אבל הכוונות טובות… נראה לי.
מקווה, זאת אומרת…
טוב, הלאה.
שדכניות מעצבנות. יש שני סוגים:
אלה שמציעות את אותם שני שמות ו מ ת ע ק ש ו ת שזה פשוט זה. אני אומרת לך! תסמכי עלי ועל עשרות השידוכים שעברו תחת ידי. חבל, את פשוט מפספסת את השידוך שלך!
ואלה שמציעות את כל השמות הלא קשורים או הפוגעים או שניהם יחד.
שאר השדכניות מתנדנדות, לפעמים מעצבנות לפעמים לא.
(לא לצעוק! אני יודעת, עבודת קודש! אני לא מזלזלת. גם אני הייתי שם. שידכתי חברה! הפגשתי כמה! אבל אתן יודעות בדיוקקקק למי אני מתכוונת, נכון?)
אז כל השדכניות הצדיקות שלא שוכחות אותי וממשיכות להציע, אפשר לסלוח להן על כל מה שקורה בדרך…
שורה הבאה.
מביטי המבטים ולוחשי הלחישות שבכל מקום. רק עומדות מרחוק ומסתכלות ולוחשות בקולי קולות לזו שלידן, “את רואה אותה? כן כן, זאת עם הכחול… הציעו אותה לאחיין שלי. כן, של מירהלה. כן, נו, את יודעת. לא לא, זו אחותי שלא רצתה. כן, אמרו שהיא קצת… את יודעת, מתלבשת כזה… נו, מה אני אגיד לך? לא פשוט היום למצוא בנות טובות, לא פשוט!”
בסדר. לפחות אני יודעת שניצלתי מדודה לא משהו.
הלאה.
כל השמות האנונימיים שאמרו ‘לא’ למרות שרציתי שיגידו ‘כן’.

נכון, אני יודעת שזה אומר שהם לא שלי, אבל עדיין… נו, הבנתן.
טוב אין מנוס, חייבים להתקדם, אפילו שאני מנסה לשכוח.
הגיע תורו.
הוא.
לא מעזה אפילו לכתוב את השם.
אבל הכוווץ’ בלב רק מלהיזכר בו.

לא ייאמן כמה הוא רגיש, האיבר הזה, כמה עובר עליו.
טוב, לפחות האחריות עליו, והאחד שלי עוד יבוא. וכל המילים האלה…

באמת שצריך למחול לו… מי רוצה להתחתן עם הבחור הלא נכון?

…
אאוצ’.

לא פשוט להיות רווקה. לא פשוט המסע המטלטל הזה בספינה מול אופק לא ידוע, כשצמד המילים שהכי מרגישים אתו הזדהות הוא: “לא יודעת.”
היה מעניין? לא יודעת.
רוצה להמשיך? לא יודעת.
הוא חכם? לא יודעת.
את מאמינה ששלך יבוא? לא יודעת.
את שמחה? לא יודעת.
את עצובה? לא יודעת.
את רוצה לגור בירושלים? לא יודעת.
בבני ברק? לא יודעת.
בוילה? לא יודעת.
רוצה בלונדיני? לא יודעת.
גבוה? לא יודעת.
לומד יום שלם? לא יודעת.
עמקן? לא יודעת.
ישיבה נחשבת? לא יודעת.
איפה את רוצה להיפגש? לא יודעת.
מה תלבשי? לא יודעת.
איך קוראים לך? לא יודעת.
את רוצה להתחתן?? לא יודעת.
לא יודעת לא יודעת לא יודעתתתת!!!
אין בי ידיעה חזקה יותר מחוסר הידיעה ההזוי הזה. זר לא יבין.
ובתוך כל חוסר הידיעה המטולטל שבין ייאוש לתקווה, בין קרבה לריחוק, בן שבר לאיחוי – יש את המקרים ששולחים חיצים או דוקים (בשורוק), לא משנה הגודל, ישר לתוך הרך של הלב, איפה שמרגישים גם בקצה של הרגל…
כן. אני רוצה לסלוח, ולא בציניות!
אני גם צריכה לבקש סליחה, בטח. אני לא חושבת שאני נקיה,
אבל הפעם אני מדברת על לסלוח, אפשר?
כי פתאום אני מבינה כמה אנרגיות לוקחים ממני כל הרגשות השליליים האלה. כמה אני מלאה מבפנים ומצדיקה את עצמי שאני המסכנה… והם האשמים… אז מותר לי, לא?
אבל מותר או אסור זה לא הנושא.
הנושא הוא הלב שלי, שגם ככה נמצא בשלב מסוכן. שכל יום מותיר בו את רישומיו לטוב ולרע. אני חייבת להכביד עליו עם רגשות פגיעה ולפעמים גם כעס כלפי כל מיני אנשים בסביבה?
פתאום אני מבינה שבשבילי, למעני, כדי שלי יהיה טוב – אני חייבת לטהר, לנקות, להוציא הכול…
ואני יושבת ומעבירה אחד אחד בראש, חווה שוב את הפגיעה, נותנת לה לחלחל ולמלא אותי…
ולאט לאט מתמלאת בחמלה. מבינה שאנשים הם לא רעים, הם בעיקר לא חושבים, לא יודעים… ואני מוצאת את עצמי מרחמת, באמת ובתמים, על כל אחד ואחת מאלה שעד לפני דקה כעסתי, נפגעתי…
והלב מתנקה
והנשימה נרגעת,
השרירים מתרפים
ואני מרימה את הראש, ורואה את אבא שולח לי חיוך…
ויודעת,
סלחתי.

לפרק הקודם                לפרק הבא