"ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה" ('שפת אמת', פרשת אמור).
אחרי פסח אני חוזרת אל היומן, מרעננת לוזי"ם, קובעת יעדים, נפגשת עם פערים בין רצוי למצוי, בין מה שתכננתי לבין מה שקורה בפועל. שבועיים אחרי פסח אנחנו כבר עמוק-עמוק בשגרה השוחקת, ריצה למשרד, רשימת מטלות בלתי נגמרת. השמש שוקעת, צאת הכוכבים, מבית הכנסת הסמוך נשמעת ברכת הספירה: "אשר קדשנו… על ספירת העומר". קריאת כיוון.
ימי החולין הללו והטרדות, כאבי הלב והמחויבות למשימות רבות כל כך, מספרים לי שחזרנו לשגרה. אך לא, אנחנו בימים של ספירה, של ציפייה, בעיצומו של תהליך התחדשות והתקדשות, וכלשונו של הרמב"ן: "והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש."
ספירת העומר (גם אם אני לא מברכת… ימי הספירה מסייעין לאדם, כותב ה'שפת אמת', לא עצם הספירה) מסייעת לי. כשם שאבות אבותי יצאו בימים הללו מתודעת עבדות שפלה למרוץ החיים, לחומר וללבנים – אל תודעת ייעוד נשגבה, להיות עם מקבלי תורה המנחילים את האמת האלוקית לכל באי עולם – כך גם אני מסוגלת בימים הללו לצאת מעט, פסיעה אחר פסיעה, מהעבדות הקשה של הלו"ז החונק ולהיזכר לשם מה אני כאן ומי הניח אותי פה, בכלל. להתרומם מקטנות היומיום מתוך ציפייה עמוקה והתרגשות לקראת המפגש. כמה אור שוטף את פינות החיים המוזנחות, הסיזיפיות, כשציפייה מתוקה מתנחלת בלב. כמה רחבות יש בכל תנועה כשאת משתוקקת ומחכה.
תנשמי לתוכך את הימים הללו. אל תתני להם לעבור כשגרה. תני להם להפוך את ליבך מכבוי ומשועבד, למואר ומצפה ומוכן לקבל תורה.
