לפני איקס שנים (חסוי ולא שמור במערכת), הוכנסתי אט אט לתוך העולם הגדול והנורא הזה שנקרא שידוכים.

יאוו…

איזו מילה מלחיצה…

אבאל'ה… מה זה קשור אלי?

חתונות? בטח. כל הבחורות הגדולות האלה מתחתנות.

אני? אני יש לי מבחן בכלל, ויום הולדת לחברה ושלום שלום ותודה.

אבל זה לא עוזר. תתחבאי כמה שאת רוצה מתחת למיטה – תמיד תבוא איזו שדכנית ותמשוך אותך משם בצעקות "מה את מתחבאת כמו איזו ארנבת? את יודעת מה יגידו עליך?"

אהה. אין דבר העומד בפני ה"מה יגידו" בשנים הקריטיות האלה. כל מהותי היא "מה יגידו". אבל זה לא לעכשיו.

נחזור להתחלה.

אין תאריך ושעה, לא עברי ולא לועזי לא עלינו, שאני יכולה להצביע עליהם ולומר "שם הכול התחיל". זה מתחיל בטפטוף נחמד, מהסוג שאפילו לא צריך מטריה אם לא חזרת הרגע מסירוק של הפאה לכבוד החתונה של הגיסה… כמה מבטים בחתונה של חברה מהמחזור מעלי, הצעה או שתיים של בחור שגדול ממני בעשר שנים או נמוך ממני בשני מטרים, שבעיקר באות לתת לך את ההרגשה שאת שם, ופתאום זה קורה ואת מוצאת את עצמך בפנים. ככה פתאום, נתונה לחסדי הסביבה ומה (וכמה) שהיא חושבת עליך. נתונה לשבט לשונן של השדכניות ולמבטי כל המי ומי בכל הזדמנות אפשרית. (על בחורה בשידוכים מותר להסתכל ומותר לרכל. זה הדיבר ה-11, כמדומני).

אפשר להמשיל את התקופה הזאת לים. עמוק-עמוק, רחב-רחב. אתה יודע היכן הוא מתחיל ולא יודע היכן הוא נגמר. עומד בחוץ ואין לך מושג איך זה להיות בפנים, עד שאתה לא שם. מלא באוצרות אבל כדי למצוא אותם צריך לעבוד קשה.

ובסיומו – קריעת הים שמובילה אל הארץ המובטחת!

ואני פה.

בתוך הים.

בין הגלים, שוחה.

לעיתים בנחת, בהנאה (כן! יש פה גם הנאות! המון!), ולעיתים נאבקת בגלים וברוח ולא מצליחה לדמיין מציאות אחרת. אבל כזה הוא הים. מסתורי. אי אפשר לצפות את הצעד הבא. אי אפשר לדעת לאיזה עומק הוא יכניס אותך עכשיו, ואי אפשר לדעת מה תמצא שם, במעמקים.

אבל יש שם אוצרות. המון! ולא הייתי מוכנה בשום אופן להגיע אל הארץ שלי לפני שעברתי פה וליקטתי את כל האוצרות האלה. מובטחים לי חיים אחרים (לו רק אשכיל לנצלם. מקווה ומתפללת).

הצעדים הראשונים לא מאיימים. שכשוך רגליים על החוף, איזה כיף! הצעה נחמדת, פרגונים של חברות, הדמיון כבר נוסק (מי משתמש עדיין במהירות האור כדי להדגים משהו מהיר? אני מזמן עברתי למהירות הדמיון. זה הרבההה יותר מהיר), והופ, מעידה. גל אחד ש'עף על עצמו' וחייב להוכיח שהוא הכי, והופ – ניצבת רטובה כולך, ממצמצת מול השמש ומרגישה מה זה להיות בשידוכים.

ואז מתחילים להתבלבל.

מה את מחפשת? מה חשוב לך? איזה סגנון? על מה לא תוותרי?

תגידו, עם יד על הלב, נראה לכם שלילדה בת 19 יש מושג?

אז היא חושבת שיש לה מושג. אחרי שנתיים היא מגלה שאין לה. גם אם היא התחתנה ובטח אם היא לא…

בגיל 19 זה כזה: "בחור צדיק אבל לא צול, ראש פתוח אבל לא מודרני, שיהיה מתמיד אבל אוהב לטייל, שיהיה חכם ולא יעוף על עצמו, שיהיה גבוה ולא כפוף, שיתלבש טוב אבל שלא יסתובב בחנויות ובקניונים, שתהיה לו משפחה טובה עם כסף ואני מוכנה להתפשר שלא יהיה בכור (בכור זה מלא צומי לכלה, פשוט…) כי אין דבר כזה מושלם…"

בגיל 21 ומעלה כדאי מאוד לוודא שהרשימה קצת השתנתה… משהו.

חכמה, ראש בריא, רצינות, איכות, לימוד לשם לימוד, יראת שמים, מידות טובות, שמחה ועוד ועוד מהזן הפנימי שלא רואים במודעה בעיתון אבל רואים מול העיניים, יום יום בחיים עצמם.

תרשו לי להוסיף הבהרה חשובה שאולי הורסת את כל הפואנטה אבל היא קריטית.

מלא 'ימים' יש בעולם. לכל אחד הים שלו. אני פה לספר על הים שלי. גם אם אני כותבת בלשון רבים, לא אומר שכולן מרגישות וחוות ככה.

מזדהה? מצוין.

מסכימה? מצוין.

לא מסכימה איתי? גם מצוין.

זכותך. אנחנו במדינה דמוקרטית. לא חייבים להסכים. המטרה שלי היא אחת – לחלוק את האוצרות שאני מוצאת כאן גם עם מי שלא כאן, שלא רואה את האוצרות שלה או שקשה לה להתכופף לחפש.

זה הכול. ואגב, זה מתאים לכל גיל ולכל שלב, מקסימום עם שינויים קוסמטיים קלים.

תודה על ההקשבה.

סיימתי.