נכון אסור לעבוד עבודה זרה?

אז יש עבודה זרה שאנחנו, בלי לשים לב, משתעבדים אליה, בעיקר בתקופה ‘הזאת’.

קוראים לה: ‘מה יגידו’.

“אל תלבשי את זה, יגידו עליך שאת פשוטה מידי”.

“לא, את לא יכולה ללבוש את העגילים האלה, עוד יגידו עליך שאת מודרנית”.

“מה פתאום לנסוע לשם? את יודעת מה יגידו עליך?”

יגידו, בואו רגע לפה כולכם! אחת ולתמיד אני רוצה לראות את כל ה’יגידו’ מולי בשורה ולהסתכל להם חזק בשחור שבעיניים.

למה בדיוק אני צריכה לחיות לפי איך שאתם ‘מגידים’?

ואותם אלה ש’יגידו’ עומדים מול המראה בבית ומחליפים עגילים כדי שלא ‘יגידו’ עליהם… והפעם, הופ, גם אני נכללת ב’יגידו’ שלהם.

איזה תסבוך!

עכשיו כולם קופצים (יופי! זה טוב לבריאות. פעם בשעה לקום מהכיסא מול המחשב ולקפוץ זה מקסים!)

היי! נסחפת! כתוב: “טוב שם משמן טוב!” – אהההה, מה יש לך לומר על זה?

יש לי הרבה מה לומר. המון. מלאןןןןןן.

‘מה יגידו’ לדוכן הנאשמים.

תודה.

סנגור, מה בפיך?

(כחכוח)

“אההם, אז ככה. בנאדם לא יכול לחיות רק לעצמו. כדי להשתייך לחברה יש צורך לוותר על דברים מסוימים. החברה שופטת לפי חיצוניות כי זה מה שהיא רואה. כבר נכתב “טוב שם משמן טוב”. יש משמעות לשם. כתוב גם “מה הבריות אומרות עליו” – זה אומר שיש משמעות למה שאומרים עליו. חוץ מזה שהאדם הוא יצור חברתי וחשובה לו דעת החברה”.

“זהו?”

“פחות או יותר”.

“תודה”.

יופי. לא מכחישה פה שום טענה. שלא תגידו שלא אמרתי.

עכשיו אני רוצה רק לשאול שאלה אחת.

הגבול. איפה הוא עובר?

עד כמה אני צריכה להשקיע ב’מה הבריות אומרות עלי’?

מה בין האמונה שמה ששלי שלי ובין ההשתדלות ש’יגידו’ עלי דברים טובים?

כמה ההשתייכות החברתית צריכה לבוא על חשבון האני הפנימי שלי?

לא יודעת אם יש תשובה חד משמעית.

אולי כמו בכל דבר, דרך האמצע היא הנכונה.

שבוע שעבר דיברתי עם חברה וסיפרתי לה על סצנה שעברתי. משהו, בואו נגיד, לא הכי שגרתי שעשיתי אבל אין בו שום בעיה. ההפך, לא לעשות אותו זה סוג של שטות, אבל נו… לא מקובל. נו.

בקיצור, סיפרתי לה וההלם שהבחורה תפסה… כמעט נקרעו לה הלחיים כשפערה את הפה שלה. זוכרת את התסכול שהרגשתי באותו רגע.

מה? רק מפני שלא רגילים לעשות ככה אני אמורה לסבול?

תגידו, לא נסחפנו?

עומדת בחורה בחתונה (עוד יהיה טור על הנושא הזה, ברור. כל רווקה מותרת לצפייה ולחפירה ללא בקשת רשות מראש וללא הגבלת זמן. ואם תרכלו עליה בקול, מה טוב), ורואה מולה אישה בגיל שוויגערי פוטנציאלי.

הופ, מושכת את החצאית, מסדרת את השיער, נעמדת יפה בצד. לא משתוללת. לא מתלהבת. לא נושמת.

לי עושה גרדת לראות דבר כזה. מה לעשות?

לא אמרתי תשתוללי לה מול העיניים, אבל תמשיכי לחיות! גם אם מישהי הגיעה לראות אותך.

תעשי מה שנראה לך נכון גם אם יש סיכוי שמישהו יעקם את האף.

והאמת?

ככל שאני בונה את עצמי יותר, כך הצורך באישור חברתי יורד יותר ויותר.

וגם,

אולי כדאי לבדוק בפנים כמה אנחנו סלחנים/שיפוטיים כלפי החברה שסביבנו?

האם אני שופטת אדם לפי המראה החיצוני שלו?

האם אני נותנת צ’אנס לבחור גם אם הוא לא בדיוק לפי מה שנראה לי מקובל ורגיל?

האם אני יושבת ומרכלת על אנשים בסביבה ומעקמת את האף על כל דבר שלא לרוחי?

האם אני מסתכלת על האישיות, הערכים, המידות, האופי, או מקטלגת הכול לפי פרמטרים שטחיים חיצוניים?

כי לא חכמה לבקש מהחברה להפסיק לשפוט אותי אם אני שופטת אותה.

זו כנראה עבודה מקבילה.

כמו שכתוב למעלה, הולכת לעיבוד…