הצצה מהחדר
"על מה אפשר לוותר?", שאלתי את אביגיל כשהגיעה למסקנה שהיא חייבת, פשוט חייבת שימי שישי שלה יראו אחרת.
"פתאום קלטתי, שבמקום ששבת תהיה זמן של חוויה משפחתית, גיבוש ורגעים יפים עם בעלי – אני מגיעה עצבנית, גמורה, מותשת ובעיקר מרגישה מנוצלת…", כך היא אמרה לי.
עכשיו, כמה דקות אחרי, כשאני מעוררת אותה לחשיבה מחודשת של "איך מתארגנים לשבת", היא מתקשה לשנות.
"חשוב לי שיהיו שלוש מנות מושקעות. על סלטים אני לא יכולה לוותר כי זה חשוב לבעלי, עוגה חלבית חייבים וגם אחת פרווה – לשבת אחרי צהריים. אה, וכמובן מנה אחרונה".
"ונגיד שאנחנו מחליטות שבאמת אי אפשר לוותר על כלום", אמרתי לה.
"יש מצב שתתחילי להכין מתחילת שבוע ותקפיאי מה שאפשר?"
"מההה??? מה פתאום? אני לא סובלת טעם של מקפיא. חייבת הכול טרי", היא ענתה לי.
איך זה נוגע אלייך?
כולנו רוצות לענג את השבת. במאכלים משובחים, בעוגות, בפינוקים.
שבת היא שבת ואין לה תחליף.
העניין הוא שרבות מאיתנו ציירו לעצמן תמונה מושקעת בראש של: איך אמורה שבת להיראות. פעמים רבות בגלל מה שראינו בבית הורינו, בבית החמות, או סתם כי הבטחנו לעצמנו ש"אצלי – רק חלות טריות".
רגע, זה עוד לפני הדרישות מעצמנו בעניין הניקיונות…
כשאנחנו טורחות בהכנות לשבת, אנחנו שואבות תחושת סיפוק אמיתית. אין ספק שתפקידה של אימא יהודייה הוא גם לדאוג לפן הזה, בצורה הכי ביתית שאפשר. רק מה שקרה בדרך הוא ששכחנו שאנחנו (אולי) לא עובדות אותן שעות שאימא שלנו עבדה. יכול להיות שתנאי החיים שלנו שונים במקצת, וזה מקשה מאוד על העמידה בציפיות הללו.
משהו לקחת לדרך –
איזון. זה הסוד.
אין כמו מאכלים מעלי ניחוחות לכבוד שבת המלכה. ואין כמו אימא ערנית, שמחה ונינוחה.
איך את יכולה לשמור על האיזון הזה? כי את כבר יודעת, אין הכול בחיים…
אשמח לקרוא ולהגיב לכל תגובה,
מיכל.
