בפרשתנו מפרטת התורה את מיני המאכלות האסורים באכילה. לכאורה נושא טכני שאנחנו כלל לא מתעמתות איתו ביומיום הפשוט ובכלל.
מי מאיתנו צדה ארנבת לאחרונה ואז נזכרה ש… אופס, בעצם אסור לאכול אותה?
בעידן שבו אנחנו קונות עוף טרי מוכשר ומודח בכשרות מהודרת ואפילו קטניות ברורות בוואקום, נראה כי כמעט אין לנו במה להעמיק בנושא הזה.
אך התורה, כדרכה של תורה, עמוקה מיני ים, מקפלת במילותיה האינסופיות אמת אלוקית ומחייבת.
חז"ל מגלים לנו כי ארבעת המינים הטמאים – גמל, שפן, ארנבת וחזיר, משולים לארבע הגלויות שישעבדו אותנו, ומהן נצא לגאולה.
הגלות הרביעית המשולה לחזיר היא גלותנו שלנו, גלות אדום וישמעאל החוברים להם יחד, מבקשים להשמידנו בגוף וברוח: "אמרו… ולא יזכר שם ישראל עוד", חלילה.
דברי חז"ל מבוארים ומפורטים בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, אך אני מבקשת להתייחס אל תפקידנו מול הידיעה הזאת.
האומות נמשלו למאכלות האסורות, אך מהו תפקידנו? ומסביר בעל ה'שפת אמת' – תפקידנו להבדיל.
בחטא אדם הראשון התערבבו הטוב והרע, "עץ הדעת טוב ורע", ובגאולת מצרים התחיל העולם תהליך של הבדלה בין קודש לחול, בין טמא לטהור, בין ישראל לעמים. מ
אז אנו בתהליך עומק ארוך של בירור והבדלה. ככל שאנו מבדילים את עצמנו יותר מן הטמא ומן האסור, מן הכעור ומשוקץ, ככל שאנו משייכים את עצמנו אל הקודש והגובה, אל הטוב ואל האור – אנו מחישות גאולה.
והחידוש הגדול הוא שאותה הבדלה נעשית דווקא דרך פעולות גשמיות של אכילה, תוך כדי חיכוך עם העולם, בכאן ועכשיו שלנו.
בקניות ובבישולים, בקניות ובעבודה. עבודתנו להיות מבדילות, להביא גאולה לעולם, והלוואי כבר בניסן הקרוב!
