איזה נס שהוא כזה עקשן, הילד הזה. רבקה מוטלת על רצפת חדר המדרגות, כף רגלה מופנית הצידה בזווית בלתי טבעית בעליל ופניה מעוותות בכאב שעל סף עילפון.
"יוסי, רוץ הביתה ותתקשר לאבא," קודם כל להזיז אותו מזירת האירוע, "תגיד לו מה קרה ותגיד לו לחזור הביתה מהר מהר לקחת אותך לחיידר. אתה יודע מה, תעלה לועקנין ותחכה אצלם."
אני מתקשרת למד"א. רוכנת אל רבקה. "רבקה, האמבולנס כבר מגיע. איך את מרגישה?"
"כואב לי," היא ממלמלת, עיניה מכווצות ודמעות זולגות מהן, "כואב לי נורא נורא ברגל." אני מתיישבת לידה על הרצפה, מתלבטת אם ללטף לה את הלחי.
מחליטה שאני, בנסיבות דומות חס ושלום, אעדיף לשמור את הגוף שלי לעצמי.
מחזיקה לה בכל אופן את היד. יד לא קטנה ולא גדולה, שזורה לכל אורכה במתח עדין של כאב, מגע רך של עור מקומט ומנומר קלות. אני משפשפת אותה בעדינות כמו שאני עושה ליוסי כשכואבת לו הבטן, מנסה להנכיח באמצעות המגע מסרים שאין להם מילים אבל יש להם מקום. "תיכף הם מגיעים," אני ממלמלת מפעם לפעם, ספק לעצמי ספק לרבקה. הפלאפון שלי מצלצל מתוך התיק. " מנהלת ציפורה פריי."
נו. לפחות יש לי תירוץ טוב.
***
"איזה נס שאת בדיוק היית," אומרת לי רבקה לאחר כמה שעות מטורפות, כשהיא כבר במיטה במחלקה לצורך מעקב, "תחשבי כמה זמן הייתי יכולה לשכב שם ואף אחד לא היה עובר!"
אני שומרת לשעות החשיכה את הזכות להסמיק לי בשקט, מהרהרת במחשבות האפלות שריצדו בי בדקות בהן יוסי בושש מלחזור. "את צריכה לומר תודה ליוסי שלי," אני אומרת לה בכל אופן, "הוא התעקש שמישהו צועק והוא צדק."
היא מחייכת חיוך גדול, רטוב, עם שיניים צדדיות חסרות. "נס היוסל'ה שלך, נס. וגם את נס." היא טופחת על גב ידי. הצורך לענות נמנע ממני, למזלי, כשאישה גבוהה נכנסת לחדר. מתנועותיה, כל כמה שהן מדודות, ניכר בה שהיא נסערת. היא נעצרת ליד המיטה של רבקה.
"רבקה!" היא מתכופפת, מנשקת את רבקה על שתי לחייה, "איך את מרגישה?"
"לא משהו," נוזפת בה רבקה, "ולמה את לא ענית לי כשהתקשרתי?"
אני מצטנפת בכורסה, מתקשה להבין מה תפקידי בסיטואציה. האישה מתעוררת, לפתע, לחוש בנוכחותי. "אני אביבה, אחותה של רבקה," היא מנסה לחייך, "בטח רבקה סיפרה לך עליי. את סגולי? השכנה הצעירה והמקסימה שרבקה מספרת לי עליה כל כך הרבה?"
אני בוהה בה. מנסה למצוא מה לומר. לא, לא שמעתי עלייך מעולם, אביבה, אבל זה לא אומר הרבה כי מתי כבר קרה שרבקה סיפרה משהו ואני טרחתי להקשיב; ורגע, איך זה יכול להיות שאתן אחיות בכלל, והאם בטוח שגדלתן באותו בית?
אביבה ורבקה הכי לא דומות שאפשר. רק להסתכל על הבגדים שלהן, על חצאית הקפלים החומה הדהויה וחולצת הטריקו הגדולה של רבקה לעומת חליפת הסריג המדוייקת של אביבה; רק להתבונן ברושם הטרחני שרבקה משאירה לעומת ניחוח השאנל העדין אך הנוכח שמרחף סביב כשאביבה נכנסת; אפילו החיוך של אביבה מאופק יותר, מלא ביטחון אך באופן שקט ולא מעיק. ובכלל, השם שלה מצלצל לי מוכר. יכול להיות שאני מכירה אותה מאיזו צומת?!
רק מספר דקות מאוחר יותר, כשרבקה מתלוננת בקולה הגבוה ואביבה מרגיעה אותה בשקט, רק אז אני קולטת, וזרם של אסוציאציות מציף אותי.
"סליחה שאני מפריעה," אני שואלת, נבוכה פתאום, "בעצם… לא משנה."
"את לא מפריעה," אומרת לי אביבה בחיוך נעים כמו ווילון קטיפה ארגמני עשיר שאין לדעת מה מסתתר מאחוריו, "מה רצית לשאול?"
"זאת שאלה קצת מוזרה," אני מאלצת את עצמי להמשיך, פשוט כי מטופש יותר לעמוד שם ללא מילים כששתיהן נועצות בי עיניים, "אבל יכול להיות שאת קשורה ל'חיים חדשים'?"
היא מרימה גבות וזוויות שפתיים. "אני המנכלי"ת."
שיואו. אביבה אבני הייתה אחד השמות הזוהרים מבחינתי, אי אז כשהתאמצתי בכל מאודי להתקבל להתנדבות בעמותה הזו, עמותה שעוסקת במתן מענה רגשי וטיפולי לתינוקות שננטשו בבתי חולים. עברתי אז תקופה רגישה. בדיוק אז עזבתי את העבודה שלי במזכירות והתחלתי לבדוק כיוונים נוספים. הייתי זוגונת צעירונת, ממדי הקושי שלנו להביא ילדים לעולם רק התחילו להתברר, וכל כך רציתי לברוח משם, לחבק תינוק ולהעניק לכמיהה העמוקה שלי תוכן אחר, נאצל.
אבל הייתי צעירה מדי. היום, ממרום גילי, אני מסוגלת להכיר בכך. צעירה חמודה ונלהבת, בלי העומק והבשלות שאני מקווה שהגיל והחיים הביאו עמם.
ועכשיו, ככה סתם, להתנגש חזיתית ברצון הישן ההוא…. ועוד עכשיו, כשיוסי שלי בן שבע, ואנחנו שוב נלכדים בקושי ההוא, שוב אחוזים געגוע וכאב וצורך….
אני נפרדת משתיהן, מבטיחה לחזור, יוצאת משם. קונה שוקו בקיוסק ליד. מתיישבת בספסל, תחת עץ, תחת שמיים, בוהה במזרקה ממול.
רצון ישן דופק בדלת. האם הגיע הזמן לפתוח אותה שוב?
