ראש השנה אחרי מנחה. החמה עומדת בראשי האילנות
ושבילים אנושיים מתפתלים במורד הוואדי אל הנחל הדקיק.
תשליך.
כמה אני אוהבת את התפילה הזאת.
כל שנה מחדש אני צוללת לתוכה בהקלה.
מי ידע לחבר בדיוק בשבילי, בדיוק לשעה הזאת, את המילים הכי מתאימות?
זהו יום של המלכת ה’ – מנחים אותי בכל הספרים וההרצאות. לא מתאים במעמד גבוה כל כך לדבר על עוונות. אל תזכירי חטאים. גם אל תבקשי את הבקשות החומריות הקטנות. היום חושבים בענק, ממריאים לרזולוציות הכי גבוהות. היום מכתירים את המלך!
נכון, אבל אני גם אישה קטנה, וקשה לי עם שק האשמה שאני חשה על הגב. עמדתי בתפילות מרוממות יום שלם, ביקשתי מכל הלב “גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה” אבל עדיין תקוע לי גוש קטן בגרון. ומה עם כל מה שלא היה בסדר? לא דיברנו על זה! האם אני באמת ראויה?
לכי לנחל, אומרת לי תפילת תשליך. הביטי במים. תחושי את זרימתם המתחדשת כל העת, את מרוצתם קדימה ששוטפת הכול. עכשיו מותר לי לבקש בפה מלא “ותשליך במצולות ים כל חטאתם!”, לנער את שולי הבגד ולחוש איך אני מתנערת בתוכי מכל אותם מעשים שלא הצליחו, מכל אותם רגעים שהייתי רוצה להשאיר מאחורי. עכשיו מותר גם ללחוש בשקט בשקט את כל הבקשות שחרוזות במחזור כמו שרשרת נפלאה, ממש כאילו הוציאו לי את המילים מהפה.
עכשיו אפשר לחזור הביתה ברוח בין הערביים, נקיה ומטוהרת לקראת היום השני המתקדש עלי, יום של רחמים ומיתוק הדין.
גם אני יכולה להתחדש.
התשליך הוא מנהג עתיק שמוזכר לראשונה בכתבי המהרי”ל והתקבל ברוב תפוצות ישראל. באין מקור מים חיים, נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים על המים, או במקרה הצורך להסתפק אפילו בפתיחת הברז. אפשרי גם לך – האם השומרת על הצאן בבית. אל תחמיצי את התפילה המיוחדת…
