אמאל’ה. ארץ אוכלת יושביה.
בערב חג השבועות, תוך כדי שטיפת הבית, שוחחתי עם חברה אהובה בטלפון. היא סיפרה לי בכאב שמרגישה מאוד לא מוכנה לחג מבחינה רוחנית (נזפתי בה שלא השתתפה בזום של ‘הפסקת קפה’ 😊) וגם בעלה נאלץ להעדר לאחרונה רבות מן הכולל לרגל שיפוצים בביתם. הזדהיתי מאוד. שיפוץ, בנייה, קניית בית הם דברים גדולים המורכבים מאינספור רזולוציות קטנות, שכאשר נכנסים אליהן אפשר ממש לטבוע. או כלשונם של המרגלים בפרשתנו: “ארץ אוכלת יושביה”… הארציות שואבת, אינטנסיבית ואינסופית.
בוודאי, כולנו יודעות כי המרגלים חטאו בלשונם, ועד היום מתאבלים אנו על תוצאות מעשיהם, ובכל זאת – נראה כי טענתם כה נכונה וצודקת. במדבר זכו הם לפרנסה רוחנית ולאוכל של מלאכים – “לחם אבירים אכל איש”, ערמות כביסה לא גבהו באוהלי המגורים שעליהם לא שילמו ארנונה, שכירות או משכנתא, והם לא התרוצצו שעות בין משרדים לקבלת אישורי הרחבה.
אין פגישות בבנק, אין סידורים בעירייה, אין דד-ליין קריטי בעבודה. מה יש? אוהל מועד ושירת לוויים, איסוף המן מפתח הבית ולימוד תורה, גידול ילדים ומסעות על פי ה’. כמה גבוה, כמה שמימי, כמה טוב. הכניסה אל הארץ היא נחיתה כואבת אל מציאות גשמית מרובת פרטים, תלוית מעשים, תובענית ודוחקת.
בעומק הדברים, ראשי בני ישראל שהם בנים לדור דעה, הופכים פתאום ל… מרגלים. ירידה מן הראש אל הרגל, מן העולם הרוחני לעולם המעשי – היא ירידה כואבת מאוד המעמידה את עולמנו הרוחני בסכנה אמיתית. אז מה עושים? למאן להיכנס אליה לא נוכל. בכך אנו מחטיאות את המטרה שלשמה יצאנו ממצרים, את המטרה שלשמה ירדנו אל העולם. לבכות ולהתלונן? גם לא, זוהי בכיה של חינם המגלה את אי האמון שלנו במי ששלחנו הנה. אז מה כן? ללכת, לצעוד, לבקש להתקדם, לא להסכים לשקיעה בבוץ, לקום משם ולהמשיך במסע. הארץ אמנם אוכלת את יושביה, אך לא את ההולכים בה בחוקות ה’.
שנזכה להפוך את הארציות למשכן, ובקרוב יקוים בנו: “תאיר ארץ מכבודך, נגילה ונשמחה בך”.
