היום היו שתי הבינוניות שלי בבריכה. הן לקחו איתן קרם שיזוף וחולצות ובכל זאת צלתה אותן שמש הבוקר היטב היטב ועכשיו הן הלכו לישון יגעות ושרופות.
בת הסמינר עסוקה באיזו תוכנית, והקטנים חזרו כרגיל ולא אכפת להם אם עכשיו טבת או תמוז – הם מבקשים לצאת לגינה ולאכול בה ארוחת ערב. אז מכיוון שאין מישהו אחר בסביבה, אני יוצאת בעצמי. משאירה מאחור את ערמת הכביסה והכלים ויוצאת לגינה הסמוכה לפגוש שם את כל השכנות ששמחות מאוד בבואי. איזה יופי, הן אומרות. רואים שאת בחופש, סוף סוף רואים אותך.
כן, אני אומרת ומחפשת אחרי השקית של המלפפונים, בהחלט רואים…
בדיוק אז תופסת אותי שכנה אחת (עובדת במחשבים שהרגע חזרה מהעבודה), מניחה את תיק העבודה שלה על הספסל ונאנחת בפרגון גדול, “איזה כיף לך שאת בחופש. מה את עושה כל הבוקר?”
“כל הבוקר? הא. אני נחה, קמה מאוחר, מכינה לי ארוחת בוקר בנחת. לוקחת גלידה לקינוח וקוראת לי ספר עד שהילדים יחזרו מהקייטנה”.
“באמת?”, השכנה כמעט קורסת לתוך הספסל ואני ממהרת להרגיע אותה.
“לא, לא באמת. בבוקר אני קמה מוקדם כרגיל, כי יש ילדים לשלוח לחיידר וילדות לקייטנה ומהומה רגילה של קורנפלקס ופיג’מות זרוקות. ואז אני רצה לאיזה יום עיון או השתלמות, ואם לא אז אני מתפללת ובקושי אוכלת משהו כי אני מוכרחה להספיק כמה פרויקטים שלקחתי על עצמי (כל השנה דחיתי אותם לחופש), אבל אף פעם אני לא ממש מספיקה כי תמיד יש איזו בת גדולה שמתעוררת בעשר וצריכה לספר לי סיפורים על הטיול של אתמול ועל התוכנית של מחר ואיפה החולצה עם הצווארון הסיני? זה בסדר אם אחפש לה אותה ואחר כך אגהץ לה, עד שהיא תסיים עם המקלחת? היא פשוט מאחרת את האוטובוס שהיא קבעה עם חברות…
אני חוזרת אל המחשב או הטלפון ורואה על הצג שכבר כמעט צהריים וצריך להכניס משהו לתוך סיר או שניים, משהו אמיתי. בחופש חוזרים הרבה יותר רעבים, ומצפים שתהיה ארוחה כי אמא בבית, אין חוכמות”.
זה מה שאני עושה בבוקר, ידידתי הישובה במשרד ממוזג והמקישה באצבעות רכות על המקלדת. האם עדיין מקנאה את?
אם כן, אז אספר לך על צהריים שצריך להמציא בהם תעסוקה, להכין בהם עוגיות, לספוג המון מריבות דביקות ומשועממות, לנקות בית שמתלכלך אלף פעמים ביום ולהגיד, הא, זה לפני בין הזמנים… לפני…
ואני דווקא מרוצה מזה! לא הייתי מוותרת לעולם על החופש, ולא מקצרת אותו! אין כמוהו! הילדים מלאים בחוויות ובכוח, ויש לי סוף סוף זמן להסתכל עליהם קצת.
אני מצליחה להכין להם אוכל טעים וחם, ללמד אותם איך עושים מטוס מקיפולי נייר וללכת לגינה רחוקה ולצחוק שם עד מאוחר…
אבל חופש במשמעות הבטלה שלו? לא. אל תדברו איתי על זה. אני לא אדבר אתכם ואף אחד לא יהיה מאוכזב אף פעם.
כי אימהות לעולם לא בחופש. אימהות מעולם לא מפסיקות לעבוד, לא כשהילדים קטנים ולא כשהם גדולים. לא כשיש מבחנים ולא כשיש תוכניות של מחנה. תמיד מחליפים עבודה בעבודה, נכדים בילדים ושעות לילה של נענוע תינוק על הידיים, בשעות לילה של ארוחות בוגרים ופיהוקים בלתי נגמרים…
וזו, בקצרה, הברכה של החיים שלנו.
“פנחס בן אלעזר… הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל… לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום” (כה, יא, יב)
השכר הגדול ביותר של פנחס הכהן על קנאת השם הטהורה שלו, היה קבלת תפקיד נוסף. אתגר חדש. כזה שאינו מסתיים אף פעם ולכן גם החיים עצמם לא יכולים להסתיים. פנחס הפך להיות מלאך הברית. כל יום, כל היום. פנחס מעולם לא ימות. איזו ברכה מלאת חיים. איזה שכר מלא עוצמה.
גם אנחנו מבורכות בברכתו של פנחס. הברכה להיות עסוקות, לעבור מתפקיד לתפקיד, לנשום מידי פעם ולשוב להסתער על האתגר הבא במלוא המרץ. להרגיש שכולם צריכים אותי, שאינני מיותרת אף פעם ותמיד, אחרי שמסתיים לו השבוע הגדוש, מופיע יום חמישי. כאילו היה פה רק אתמול, והוא קורץ לי – קדימה, איפה הסינר שלך? העולם כולו ממתין לך…
“צריך האדם להיות תמיד עמוס תפקידים ולנצל את כל הכוחות וההרגשות שניתנו לו מן השמים למען הפצת ופרסום כבוד השם ותורתו. צריך האדם לעשות את ההשתדלות כדי למלא את התפקידים שנגזרו עליו, ועל ידי זה יזכה לחיים ארוכים שיגזרו עליו מן השמים, כדי שיוכל לבצע ולקיים את כל מה שמוטל עליו להגשים” ( ‘אור חדש’ על התורה, הרב זייצ’יק)
ומן השמים מבחינים בי, מתייגעת ומתרוצצת, עסוקה ומלאה בתוכניות אינסופיות, רצה מאחד לשני ומבקשת עוד ימים כדי להספיק בהם הכול.
ומן השמים נותנים. חיים ארוכים, ימים ארוכים, שנים נוספות וגדושות. הן עלי להספיק. אף אחד לא יכול לעשות זאת במקומי ואף פעם אין לי חופש. ברוך השם.
