זכינו לחזור אל הארץ, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. זכינו שחלום של דורות הוא הקיום הבסיסי שלנו כאן, זכינו. אבל רגע, זהו ממש לא סוף הסיפור. בפרשתנו, לאחר שמבטיח ה' שיקבץ אותנו מן הגלויות אל הארץ הטובה, מגיע השלב הבא: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" – הקיום הגשמי שלנו כאן הוא נחמד ויקר, אבל הוא רק הבסיס. מעל גבי הקומה הזו אמורה להתנוסס קומה גבוהה יותר, קומה של קרבת ה' נטולת מחיצות, נטולת זיופים, קרובה-קרובה ומחוברת. ה' יתברך מבטיח כי כאן, על אדמת אבותינו, יתרחש תהליך לא פחות מופלא מקיבוץ הגלויות. תהליך של מילת הלבבות. דמיינו לכן איך לבבות נפתחים, איך חומות של ניכור ודחייה, התנגדות וכאב מתמסמסות להן ותחתיהן מתגלה לב פתוח ופועם, לב מרגיש הצמא לקל חי.
האר"י הקדוש מלמדנו כי בפסוק זה מסתתרים ראשי תיבות: את לבבך ואת לבב – אלול. בעבר חשבתי כי משמעות ראשי התיבות הללו היא הוראה על תפקידנו ועבודתנו בחודש אלול – למול את לבבנו, לחזור בתשובה ולהתקרב אל ה'. אך נראה כי בפסוק ישנו יותר מזה, יש כאן אמירה ברורה – בחודש אלול ה' מל את לבבנו, ה' מסיר מעלינו שכבות חוצצות, מחסומים, מסכים ומסיכות. רק בואי. ה' שופך עלינו רוח טהרה, מנקה אותנו, מחדש אותנו, רק שלא נפריע.
קול דודי דופק, הוא נוכח, הוא נמצא, הוא קרוב ואוהב, רק תגלי רצון. רק תראי שאת בעניין, רק תביעי נכונות. לפעמים נראית עבודת אלול, עבודת התשובה, כה רחוקה ובלתי מושגת. בשטף החיים הסיזיפי, עם שעות העבודה הארוכה ורשימת המחויבות הבלתי נגמרת, בתכנון הטכני, הקניות, הניקיונות והבישולים נראית עבודת התשובה כתיאורטית ובלתי ישימה. ככזו שדורשת כל כך הרבה פניות וזמן ומאמץ, ואיך אפשר להגיע אליה, בכלל? "מי יעלה לנו השמימה וישמיענו אותה"? ישאל עם ישראל בפרשה, ו"מי יעבור לנו את הים"? וה' עונה: לא בשמיים היא ולא מעבר לים… כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"! חז"ל דורשים פסוקים אלו על עבודת התשובה. התשובה כבר כאן, היא בתוכנו, בפינו ובלבבנו, תפתחי את הלב ואת שם.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה באמת.
