נעים מאוד.

שרי ברלינסקי, פסיכולוגית בהתמחות קלינית ואמא לחמישה.

עוסקת בדבר המפחיד הזה שנקרא מוגנות, ומקווה שביחד נוכל לראות אותו באופן קצת פחות מפחיד.

מוגנות, בתפיסה שלי, אינה עוסקת בפגיעות. היא עוסקת במניעתן. לכן לא יהיו פה סיפורי זוועה, הפחדות, איומים או דברים אחרים שיגרמו לך לרצות לקחת את הילדים ולהתחבא יחד איתם מתחת למיטה.

מה כן יהיה לנו כאן?

ידע, סדר בבלגן, ארגון של המושגים.

הבנה מהם הדברים שאנחנו חושבות על מוגנות, אבל הם לא נכונים. מה לא כדאי לעשות, מה כן, איך עושים אותו ומאיזה גיל.

נתחיל? נתחיל.

פרק א'

ובו יסופר מהי הטעות הנפוצה והמפתה ביותר בחינוך למוגנות.

והוא אומר, "גשי הנה, ילדה, שלום לך".

"שלום", עונה חנהל'ה, והיא ניגשת, מסתכלת ושואלת:

"אתה עייף?"

"כן", אומר האיש, "לא קל".

"מה זה אתה נושא?"

"פחם", עונה האיש. "פחמי עץ מן היער".

…

וממהרת חנהל'ה אל האיש, הולכת על ידו, אומרת:

"אתה רוצה? אני אעזור לך".

והאיש מצטחק:

"לעזור את אומרת? יפה, ילדה, יפה. עזרי, עזרי".

(חנהל'ה ושמלת השבת, יצחק דמיאל-שוויגר)

יש הרבה סיבות לעובדה שאנחנו מלמדים את הילדים להיזהר מזרים ולא להתנהג אף פעם כמו חנהל'ה. זהירות מזרים היא ערך קליט, קל להבנה, לא דורש הרבה הסברים, לא דורש שיקול דעת בכל מקרה לגופו. כשאנחנו מזהירים ילדים מזרים, אנחנו משמרים בנפשם את הצורך הבסיסי להפריד ולהבחין בין טוב לרע.

אנחנו – טובים, הקהילה – טובה, המשפחה – טובה, חברים שלנו – טובים כולם. הזר הוא המסוכן, המפחיד, פוטנציאל הנזק. ככל שנצייר את הזר הזה כחיצוני יותר לחייו של הילד – שייך לחברה אחרת, לעם אחר, לארץ אחרת – כך המסר יהיה קל ופשוט יותר.

חינוך לזהירות מזרים הוא חינוך נפלא, למעט חיסרון קל אחד: אין לו כמעט שום שייכות לנושא של מוגנות.

מרבית הפגיעות, למעלה מתשעים אחוז מהן, לא נעשות על ידי אנשים זרים.

כשאנחנו מלמדות ילדים להיזהר מזרים, אנחנו נותנות להם כלי לא רלוונטי, שגורם יותר נזק מתועלת.

למה יותר נזק? למה לא לטפל בקלות לפחות באחוזים הבודדים של פגיעות שנעשות על ידי זרים?

תראי, חשוב וכדאי ללמד את הילדים להיזהר מזרים, לשמור מהם מרחק ולא להיענות לשום ניסיון יצירת קשר שלהם. אבל צריך להיזהר לא לחנך לנושא בהתלהבות גדולה מדי.

נניח שאת מניחה מול הילד שלך שתי צלחות, אחת עם מרק ואחת עם אורז וקציצות, ואומרת לו: "תיזהר, המרק רותח". מה הוא מבין מדבריך? שהאורז והקציצות בטיחותיים לאכילה.

התמקדות נלהבת מדי בזהירות מזרים תעביר לילד מסר כאילו כל אדם מוכר הוא בסדר גמור, וזהו מסר מסוכן להפליא.

נו, מה את רוצה? אני שומעת אותך עכשיו מעבר למסך. שאני אפחיד אותו? שאני אזהיר אותו מכל העולם? שהוא יגדל בידיעה שהאנשים שמקיפים אותו הם מסוכנים?

לא, אני לא רוצה שתגידי לו אף אחד מהדברים הללו. ממש לא. חינוך טוב למוגנות הוא חינוך שלא עוסק באנשים ובכמה הם מסוכנים. חינוך טוב למוגנות, בעיני, עוסק במעשים – בטוחים ושאינם.

בכל כלל, בכל סיפור, בכל דיון על מוגנות – חשוב לנתח עם הילד את המעשה, לא את האדם שעשה אותו. צורת חשיבה כזו תיתן לו אפשרות להתמודד עם מצבי סכנה אפשריים, בלי לאבד את האמון בעולם ובדמויות – בעיקר הגבריות – שמקיפות אותו.

נרחיב עליו הרבה בטורים הבאים, אבל המסר החשוב ביותר בסיפור הזה נמצא, בעיני, דווקא בשורה האחרונה שלו:

וחנהל'ה סיפרה הכול לאמא שלה.

לפוסט הבא