בדירה רחבת הידיים שבקומת הקרקע גרים אהרן וציפי, זוג מבוגר ומאיר פנים שילדיה של אסתי מכנים אותם “סבא וסבתא זילברמן”. תמיד מוכנה שם בשבילם סוכריה על מקל או עוגיית תמרים מתוקה מהצנצנת שעל המקרר. בכל שבת נבלעים בפתח הבית הגדול זוגות על ילדיהם וטפם, נושאים מזוודות ומגשי עוגה. צהלות ילדים וזמירות ערבות נשמעות עד לחלונות ביתם של אסתי וחיים והבית השקט ניעור לחיים.
בפורים מתאספים ובאים כולם לסעודה. השולחן הרחב נמתח עד קצה גבול יכולתו, המפות היפות נפרשות וציפי מגישה לשולחן ממיטב מטעמיה, מעלימה עין מההמולה, מהיין הנשפך, מהממתקים שמתפזרים על פני כל הבית, מהשיכורים הנרדמים בפינות. בגמר הסעודה היא מפצירה בכולם למהר ולשוב הביתה. יומיים אחרי החג היא עדיין משקמת את הנזקים, מודה לה’ על הנחת והשמחה.
בשנים האחרונות, היא מודה לה’ על הנחת והשמחה, אבל היא הייתה רוצה לרוות אותה בדרך קצת אחרת. היא יודעת שלאהרן, בעלה, יהיה קשה מאוד להתארח לסעודת פורים אצל אחד מהילדים. הוא עדיין רוצה להרגיש המארח המוביל. זו תהיה סוג של אמירה שהוא עדיין לא מוכן אליה.
אז היא לובשת את המסכה של המארחת הנדיבה והמושלמת, המסוגלת והיכולה, וממלאת גלילי כרוב וקוצצת בשר לקרפלך, מטגנת שניצלים, מתאימה את המפה לכלים ולמפיונים ומוסיפה גם שקיק אורגנזה על כל צלחת ובה אוזני המן בשלושה טעמים, מעשה ידיה. היא מסרבת לקבל עזרה, “לא, אנחנו לא צריכים עזרה, את עובדת קשה כל כך, אני כבר אסתדר לבד”. וכשהיא מסיימת למרק את אחרון הסירים ולתלות את אחרונת המטליות, היא משחררת אנחת רווחה מעומק ליבה.
את לובשת מסכה, ציפי, כמו שכולנו לובשים במידה כזו או אחרת. בדרך כלל, כדי להתנהג כפי שמצופה מאיתנו, יש אנשים שמשחקים את ‘המשחק החברתי’ ויש אנשים אותנטיים יותר, שתוכם כברם. יש אנשים שמודעים יותר לכך שהם עוטים מסכה, ויש אנשים שהמסכה שלהם הפכה להיות הם עצמם.
מסכה היא לא בהכרח דבר רע. היא מנגנון הגנה שהקב”ה טבע בנו. הרי לא נצפה מכל אדם שאנו דורשים בשלומו מתוך נימוס, שישפוך בפנינו את כל צרותיו וקשייו בחיים. במקרה כזה המסכה עושה שירות מצוין. היא חוסכת מהזולת את העלבון, וממך את הצורך להתמודד עם התוצאות של העלבון הזה. אבל היא יכולה להיות גם לא טובה, אם, למשל, אני מסתתרת מאחורי מסכת הנחמדה והמרצה, אף שבתוך תוכי אני בוערת מכעס.
ביחסים עם אנשים קרובים אנחנו מרשים לעצמנו להיות ישירים יותר ונטולי גינוני נימוס ומתנהגים בטבעיות ובשחרור, ולכן האפשרות לפגוע היא גבוהה הרבה יותר. ביחסים פורמאליים אנחנו משתמשים במסכות ומתנהגים במודעות רבה יותר.
עיקרה של מערכת הנישואין הוא הגילוי ההדדי של מחשבותינו, רגשותינו, קשיינו וחלומותינו. אם נסתתר מאחורי מסכות ונמנע מלבטא את רגשותינו העמוקים והכנים, נצבור תסכולים. הגילוי הזה דורש הורדת מסכות שהן כבר חלק מחיינו, אבל הוא מחייב גם הרבה רגישות וחכמה כדי לזהות את העיתוי הנכון והדרך הנכונה להביע מול בן הזוג את אשר על ליבנו.
יש לנו יכולת הבחירה לקלף מסכות הדוקות שכבר לא משרתות, תפקידים שכבר מזמן גובים מחיר כבד יותר מהרווח, ובמקביל לבחור במסכות המשרתות את הדבר שאנחנו רוצים להיות ולהרגיש באותו רגע. תת המודע אינו מבדיל בין אמיתי לזיוף, כך שאם נזייף טוב ונתנהג כמו שהיינו רוצים להיות באמת – בסופו של דבר ניהפך למה שרצינו להיות.
עשיתם דרך ארוכה, ציפי ואהרן, ומותר לך כבר להגיד בקול רם שאת קצת עייפה ואת רוצה ליהנות מהנחת בדרך שמתאימה יותר לכוחותייך. כל זמן שאת לא משתפת את אהרן בקושי שלך, הוא לא יודע עליו.
ואולי אם תעלי את הדברים, תגלי שגם לאהרן קצת קשה והוא מארח ביד רחבה רק כי חושב שזה הצורך שלך???
