אם הייתי צריכה לבחור מקום שהכי פחות אהוב עלי – מסתבר שהיית בוחרת ברופא שיניים. אבל בעוד שללכת לרופא השיניים בשבילי זו חצי צרה – ללכת לרופא שיניים עם הילדים זה נורא.
מה לעשות? הילדים שלי אוהבים סוכריות ג'לי וטופים ואין ברירה, חייבים להכניס ללו"ז שיננית אחת לתקופה. כך יצא שיום אחד מצאתי את עצמי עם הבנות אצל השיננית.
אחת מהן הסכימה להיות הראשונה (נקרא לה א' ולשניה ב', שלא תתבלבלו). היא עלתה בגבורה לכיסא, אבל בשנייה שהשיננית ביקשה ממנה לפתוח את הפה, היא נכנסה לחרדה. לא עזרו ההסברים של השיננית, החיבוקים שלי, ההבטחות, האיומים. היא רעדה מפחד. הורדנו אותה אחר כבוד מהכיסא וב' עלתה. הכיסא התרומם, היא פתחה את הפה ותוך כמה דקות השיננית סיימה, בלי דרמות. אחר כך חזרנו לא' ושוב אותו סרט. האחות, הלא היא ב', בעלת הניסיון בטיפולי שיננית, הבטיחה לה שזה בכלל לא כואב. אני חיבקתי אותה, השיננית עבדה בעדינות ובסייעתא דשמיא צלחנו את זה.
כשהטיפול הסתיים חיבקתי את הילדה חזק ואמרתי לה שהיא גיבורה, שכל הכבוד לה, שאני גאה בה ואיזה אלופה היא.
כשיצאנו משם, שואלת אותי ב': "למה את כל כך מחמיאה רק לה? ולי, שלא אמרתי כלום והטיפול עבר חלק בכמה דקות, לא אמרת מילה אחת טובה?"
בום. בוקס בבטן.
זה מה שהרגשתי.
אמרתי לכן שרופא שיניים זה כואב.
המשפט התמים שלה ליווה אותי כמה ימים וגרם לי לחשוב כמה פעמים אנחנו מחמיאים לילד הרעשן דווקא, שקשה איתו יותר? זה ש'עושה בעיות' ושואב מאיתנו יותר אנרגיה? ושוכחים את הילדים ה'חלקים' יותר…
נקודה מעניינת למחשבה.
אומרים תמיד שכהורים צריך להסיר את המסכות של הילדים כדי לגלות את ה'אני' האמיתי שלהם. אני אומרת הפוך – בואו נשים לכולם מסכות זהות, שיסתירו את ההתנהגות הרגילה או הקודמת שלהם. כשכולם ייראו בעינינו זהים, נוכל להתייחס אליהם באופן זהה, בלי סטיגמות ובלי דעות קדומות.
הכנות קלות ושמחות לפורים,
שלכן, דיתי
