מכירים את המילה הזו? נוסחת פלא מעולה להשתקת המצפון בכל הנוגע לרכילות. היא בת דודה של ‘נישט שאבעס גירעט’.

דברו, ספרו, רכלו, נייעסו. רק לעטוף הכול בצלופן ‘לתועלת’ והכול מסתדר.

מדור הרכילות (רכילות – אני מזכירה – העברת מידע על בנאדם אחר, בין חיובי ובין שלילי) הפורה ביותר הוא ללא ספק זירת השידוכים. כמויות המידע שעוברות מצד לצד לא היו מביישות את סוכני הביון הטובים בעולם.

השבוע הייתי בחתונה ונכחתי בסיטואציה מסוימת, ואם היה לי עוד קצת אומץ הייתי לוקחת את המפית הזאת שלא באמת מנגבת ודוחפת אותה לדוברת לתוך הפה. ככה, עם הרוטב של העוף שנשפך למלצר. הגברת השדכנית המדופלמת (חברה טובה של אחות של החתן) עמדה ונאמה בפאתוס מול כל מי שרק הואיל להתייחס אליה (מסכנה) על כל התנהלות השידוך, כולל מה כל אחד הרגיש וחשב לכל אורך הדרך, וכמעט נקבה בסכומים שסוכמו, אם לא שהמנה עיקרית בדיוק הגיעה והיא נזכרה בפצצה של מתכון לפשטידת פטריות. בטח שזה לתועלת. שידעו כולם איפה היו להם הבעיות והקשיים וילמדו מהם להתגבר על הכול. כי אם רוצים להתחתן (או לחתן…) הכול אפשרי. והיא תוכיח.

שדכנית טקטית במיוחד אמרה לאמא שלי “תראי, אמנם אני בדרך כלל דיסקרטית מאוד, אבל פה אני חושבת שחשוב שתשמעי מה היה לו עם הבחורה הקודמת שלו כדי שהבת שלך תדע לא לחזור על הטעות הזו, שלא יוריד אותה…” לא ברור לי למה גברת דיסקרטית לא הבינה מה גרם לנו להוריד על המקום. מסכן, בחורות עושות לו טעויות ואז הוא נאלץ להוריד. מה היה עושה לולא הצדקנית הזאת?

ככה זה.

הרי איך תדעי שהבחור הזה לא מתאים לך אם לא תשמעי מחברה שלך בדיוק מה היה אתו בפגישה?

ואיך בכלל החבר’ה בישיבה ימשיכו ללמוד אם הם לא יקבלו עדכון מיידי משני הנפגשים של אתמול מה בדיוק היה? (לא הבנת. הם רוצים לדעת איך המלון הזה כדי שכשהם יפגשו ידעו אם כדאי ללכת לשם).

“לא ייאמן! את אומרת שכבר כשהיית מטפלת שלו ראית שיש לו אופי קשה? זהו, זה דבר מולד. לא מתאים לבת שלי דבר כזה. שמענו את זה הרבה”.

“הסבתא מצד אבא, האמא של הסבא, מגיעה מהעיירה של סבא של סבתא שלי. חבל כל כך שהיא לא בחיים, היא הייתה יודעת לתת לי מידע מדויק על המשפחה”.

“תני לי את כל מה שאת יודעת על הדודה, כל הסיפור שהיה כולל כל הפרטים. אני חייבת לדעת את זה. לתועלת. אין מצב שאני מציעה להם לפני שאני יודעת את הסיפור המלא”.

תחושה שלי? ‘לתועלת’ מתהפכת בקברה בכל פעם שמישהו מזכיר אותה בהקשר הזה…

עכשיו אני רואה אותך קופצת מהכיסא (מצוין. בריא מאוד לקום מהכיסא באמצע יום עבודה ואני שמחה להיות זו שמרימה אותך).

“מה? לא נראה לך שנסחפת? איך בדיוק אמורים להתחתן בלי בירורים? את רוצה חתול בשק? את יודעת כמה אינפורמציה מוקדמת יכולה להועיל ואפילו להציל? נכון, לפעמים זה קצת מעיק, הררי המידע שיש לכולם על כולם, אבל אין מה לעשות. לא מתחתנים עם בחור על סמך מראה חיצוני שלו, נכון?”

את צודקת כל כך, וטוב שפרקת. את יכולה עכשיו לנוח חזרה על הכיסא ואני עונה.

מותר, צריך וחייבים לברר על בחור/ה לפני שנפגשים. ודאי. מי שניגש על עיוור הוא… טוב, עזבו.

צריך, סיכמנו. השאלה שלי היא איפה עובר הגבול. מתי זה לתועלת אמיתית ומתי זה לתועלת הסקרנות שמפעמת בי. מתי אני מספרת כדי להציל אותך ומתי כדי ליהנות מחתיכת רכילות עסיסית.

הרי לא בטוח שאחים שלי בישיבות צריכים לדעת מה בדיוק היה עם כל פגוש או הצעה, וגיסי שבאמת דואג לי חייב לשמוע כל מה ששמענו על כל בחור, ועם חברה טובה באמת, נושאי השיחה העיקריים שלנו לא חייבים להיות חילופי אינפורמציה (אבל בפייר, לא כמו 1000 מחבלים לכל חייל חטוף אלא אחד מול אחד…) לפעמים צריך, לפעמים לא.

הגבול הדקיק והשקוף הזה, אותו אני מבקשת.

הרי בדרך הטבע, בדרך בריאת העולם, אי אפשר (בימינו) להתחתן בלי לעשות בירורים, ובירורים קדחתניים, אפילו קודם שנכנסים לשידוך. זה ברור לשני הצדדים. השאלה היא כמה מתוך המידע הזה נצרך וכמה מתוכו נכנס לקטגוריה של ‘אינטליגנציה כללית’.

בעבודה קשה ובהתבוננות פנימית עם המון כנות נוכל למצוא את הגבול הזה, לסמן אותו היטב ולהבין שבכל תחום ושלב בחיים צריך לבדוק את מצב הגבולות.

הנה, תקופת המתנה שלי מלמדת אותי לפתח רגישות והבחנה דקה ובעיקר אמת פנימית –

מתי אני ‘לשם עצמי’ ומתי ‘לשם שמים’.