גיטה ויענקי נישאו לפני עשרה חודשים. יענקי יוצא יומיום אל הכולל, וגיטה המוכשרת והאינטליגנטית מנגבת את גרגרי האבק עוד בטרם נחו על המדפים, ממרקת את הכוסות והצלחות, מגהצת את חולצותיו הבוהקות של יענקי כשאך יצאו מהמייבש, ומשתעממת. מאוד מאוד. משתעממת כי משום מקום עבודה שאליו שלחה את קורות חייה, (מצטיינת בהוראה, פרויקט גמר בהצטיינות) לא קיבלה ולו זימון אחד לראיון. יבש חציר נבל ציץ.

אחר צהריים אחד, כאשר ניסתה מתכון מורכב במיוחד כדי להפיג את שיממונה, צלצל הטלפון. איש בעל קול רשמי ברך אותה לשלום והזמין אותה לראיון במקום עבודה יוקרתי במיוחד, למשרה רמת דרג. אם תוכל בעוד יומיים בשעות הבוקר, בבקשה.

גיטה ישבה בראיון כחולמת. הכול היה יפה מכדי להאמין והיא החליטה בדרכה הביתה שתעשה הכול, אבל הכול, כדי שיהיו מרוצים ממנה.

אז הכול היה – להישאר שעות נוספות, לא תמיד בתשלום; לקחת עבודה הביתה; להיות יצירתית; להתנדב להכין את הארוחה המשותפת, כשחלק מהדברים על חשבונה; לאסוף כסף למתנה להולדת בנו של הבוס ולמשלוח מנות לכל העובדים; להיות במתח מתמיד, לא אופייני. יענקי היה גאה מאוד במשרה האחראית שקיבלה רעייתו הטרייה וראה בעין יפה את מאמציה, אבל כשבפעם השלישית באותו שבוע היא חזרה יחד איתו הביתה והפשירה נקניקיות לארוחת הערב, הוא התחיל לשאול את עצמו האם משהו לא תקין כל כך מתרקם פה, ואם הצר שווה בנזק המלך.

גיטה כעסה מאוד. “אתה לא מבין שככה מתקדמים בעבודה! אתה לא מעריך את המאמצים שלי כדי שתהיה לנו פרנסה יציבה ואתה גם לא מעריך את המאמצים של אמא שלך להשיג לי את העבודה הזאת!” וגם, “אז מה אם לא אגיע לחתונה של חבר שלך כי יש לי ישיבה דחופה? אפשר לחשוב שאחסר למישהו שם” וגם, “יענקי, זה זמני, אתה לא מבין? זה רק זמני. אחרי שנה, כשארגיש שם בטוחה, אני לא אהיה נלהבת כל כך”.

יענקי לא בטוח שישרוד שנה, וגם ממש בטוח שגיטה לא תשתנה אם היא לא תבין במה היא טועה.

גיטה לא מרגישה איך לאט לאט היא נעשית מכורה לעבודה. השאיפה שלה למצוינות מפריעה לה והצורך בתמרון מתמשך גובה ממנה מחירים לא פשוטים. גיטה לא מספיקה לנוח, אין לה זמן כמעט לשום דבר, אין לה אפילו זמן לצאת עם יענקי לאירועים, והשחיקה שלה בלתי נמנעת. למעשה, עצם החתירה המבוהלת והבלתי פוסקת שלה להגשים את החלום שטוותה – משיגה את ההיפך בדיוק.

“גיטה, תחשבי שאני הייתי נעלם כך וירטואלית מהחיים שלנו… אני חי בתחושה שהעבודה שלך חשובה לך יותר ממני. קשה לי לאכול נקניקיות. לא מפני שאני מפונק, אלא מפני שאני יודע מה המחיר הרגשי של הנקניקיות האלה. העבודה שלך בלבלה לנו את החיים”.

עצרי לרגע, גיטה, ותחשבי קצת. דמייני את החיים שלכם כמו מְכל שאפשר להכניס לתוכו בכל זמן נתון 8 דברים בלבד. דמייני שיש מקום לכמה דברים בגודל בינוני, לדברים קטנים יותר, ואחריהם לעוד כמה דברים קטנטנים וזהו. אין עוד מקום. כל מה שתכניסי מעבר לכך יישפך החוצה. עכשיו את צריכה לבחור מה הכי-הכי חשוב לכם. מכיוון שאת בוחרת מה להכניס, זה אומר שאת יכולה לבחור התנהלות אחרת, או סדרי עדיפויות אחרים בחיים.

לאחר שסדרת את המכל הגיע הזמן שתחליטי מה יעזור לך לשמור מכל משמר על הבחירה הזו. יענקי יוכל לעזור לך, כי הוא מהצד והוא רואה את הדברים באופן נקי יותר ממך.

בכל פעם שמשהו חריג קורה, תשאלו את עצמכם שתי שאלות מפתח: “מה יותר חשוב לנו?”, ו”האם אני חייבת?”.