פרשת בחוקותי הפותחת בברכות, ממשיכה בקללות קשות העתידות לבוא על עם ישראל במקרה שבו יפרו, חלילה, את הברית בינם לבין ה’. אך היא מדגישה כי למרות חטאינו והנוראות שיתרגשו עלינו בעקבותיהם, לא ימאס בנו ה’ לכלותנו ולא יפיר את בריתו איתנו. ואכן, הפרשה משובצת שוב ושוב במילה ‘ברית’ המופיעה בהקשרים שונים.
בעולם שמחוץ לתפיסת התורה, מקובל להתייחס למונח ‘ברית’ כאל מילה נרדפת למילה ‘חוזה’ או ‘הסכם’. כביכול ישנם גורמים בעלי אינטרסים שונים הנזקקים זה לזה לצורך אינטרסים אחרים משותפים, וחותמים על הסכם, לפיו – אני לא אפריע לך ואתה לא תפריע לי. במקרים מסוימים ידועים מראש אעמוד אני לימינך ואתה לימיני. במקרה שמי מאיתנו יפר את החוזה, נהיה משוחררים איש לדרכו ולא נהיה חייבים זה לזה מאומה. כך נראות ‘בריתות’ בין מדינות, כך נראות ‘בריתות’ בין חברות, וכך במקרים רבים נראית, למרבה הכאב, גם ברית הנישואין המקודשת.
אך האמת שישנו הבדל מהותי בין הסכם לברית. בברית חוברים להם יחד שניים המבקשים לקשור את גורלם זה בזה לצמיתות לקראת ייעוד משותף, באופן שבו אין אפשרות להפרת הקשר. בריאתי תלויה בבריאתך, בריאתך תלויה בבריאתי, ומרגע כריתת הברית תלויים אנו זה בזה לנצח.
זו מהות הברית שכרת ה’ עם אבותינו, ובה הכניס גם אותנו: “ובאו כולם בברית יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד”. הקדוש ברוך הוא לא חותם איתנו חוזה שמירת המצוות. הוא בא איתנו בברית, מגלה לנו שהוא מבקש איתנו קשר נצחי, שייעודנו יהיה כרוך בו לגמרי, וממילא אורו וכוחו יתגלו דרכינו.
טעינו לחשוב כי הברית הזו היא הסכם. אך התורה, הנביאים והכתובים מזכירים לנו שוב ושוב: העולה על רוחכם – היה לא תהיה, אין דרך לצאת מן הקשר הזה. הוא ואנחנו אחד. חג השבועות הקרב ובא הוא קריאה לבוא מחדש בברית הזו, להיזכר בה, לקחת אחריות על התחדשות הקשר באמת, לרענן את האהבה הנושנה ולהפיח בה חיים.
