לפני כמה שנים זיכה אותנו השם ברוב טובו להרחיב אוהלנו. עד אז היינו בדירת הקבלן של שלושה חדרים עם מטבח מינימלי (שלושים סנטימטר שיש מכל צד וארונות מרקיבים מלמטה), חדר הילדים היחיד היה דומה יותר לפנימייה עם שורת מיטות, ואת הכתבות לעיתון הייתי כותבת במחשב שהיה במרפסת שירות מאחורי סל כביסה ולצד כל מיני אבטיחים וגלילי נייר טואלט שלא היה לנו מקום לאחסן אותם.
בהתחלה, כמובן, היינו בטוחים שרק נשבור קיר במטבח ונוסיף עוד חדר ילדים וקצת סלון.
בתמימותנו חשבנו שאם מרחיבים את הסלון, אפשר פשוט להעביר את האלומיניום של החלונות ולחפש ריצוף דומה, כך שלא יבחינו בהוספה.
אבל מהר מאוד הבנו שאין דבר כזה. זה הכול או כלום. מטבח הוא משהו שצריך להתחיל מהתחלה, ואיש לא משאיר מרצפות כשהוא שובר את הקיר שמעליהן…
קדימה, אמרתי לעצמי קצת בייאוש, תתחילי להבין מה המשמעות של לשפץ.
מצאתי את עצמי אבודה בתוך הסבך של קרמיקות וכיורים, מטבחים וצבעים של תריסים.
מכיוון שלא ידעתי כלום באמת, התחלתי לעיין קצת בקטלוגים, להתייעץ עם מעצבות פנים, לשאול את עצמי איזה מטבח אני רוצה ומה פירוש המילה אינטרפוץ…
זה היה יום כזה שעברתי בו על תמונות של סלונים מתוך קטלוג שמעצבת פנים השאירה לי. היו שם וילונות רכים עם תאורת גבס, ספות ארוכות וקיר מחופה אבנים קטנות, מראה יפהפה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
לא חלמתי על זה אף פעם, אבל פתאום זה היה קרוב כל כך, מרחק נגיעה ממש. עד שחשבתי שאולי נשקיע עוד קצת בזה, ועוד הרבה בזה, ונלך לחנות ההיא ואם כבר, אז שיהיה סלון 'וואו'. למה לא, בעצם?
אבל אז השפלתי מבט על השולחן שלצידו ישבתי. זה היה שולחן המטבח הישן שלנו, זה שקנינו בתור זוג צעיר ומלא אושר.
כל החברות שלי קנו אז את הסט הכי פשוט בצבע דובדבן עם כיסאות מטבח חורקים, אבל אנחנו החלטנו להשקיע. קנינו שולחן יקר, אפור-לבן, תואם למטבח קבלן שקיבלנו, והיינו בטוחים שהוא פסגת היופי עלי אדמות.
עכשיו הוא כבר היה עייף ומחורץ. הפורמייקה התקלפה מכל מיני זוויות, והצבעים שלו היו לא עדכניים בעליל.
כבר לא ראיתי בו לא חן ולא הדר ולא כלום. סתם שולחן ישן. אז לאן הלכה כל ההתלהבות ההיא? כמה זמן מחזיק הדבר הזה שקוראים לו יופי?
אחר כך נכנסתי לחדר היחיד בדירה הזמנית ששכרנו לנו עד תום תקופת השיפוצים והישמעאלים.
על הרצפה ישנו כל ילדי על מזרונים פשוטים, עם מצעים מכל הצבעים. הייתה שם גם מיטת תינוק אחת באמצע, עשויה מהפלסטיק הכי פשוט.
פתאום, כמו הארה אלוקית בתוך החושך, חשבתי לעצמי שהעיצוב של מה שיש לי פה מול העיניים לעולם לא יצא מהאופנה.
ילדים מתוקים עם שיער רך שגולש על הכריות, פנים מלאכיות עצומות עיניים ונשימות שקטות, רכות, מלאות ילדות.
כל אלה מהקטלוגים עם הווילות המדהימות של הסלונים הכי יפים ומעוצבים בקיסריה וברמת השרון – אין להם יופי אמיתי כזה בבית, ולי יש!!!
והבועה הזאת, של השיפוצים עם המרדף אחרי ההכי יפה וההכי מרשים, הצטמקה לי קצת.
היא לא נעלמה לגמרי, כי עדיין היא לא סיימה את התפקיד שלה בעולם ועדיין היה צריך להחזיק ראש בצבע של הכיורים או בגוון של האריחים,
אבל בתוך כל זה הצלחתי לראות שיש לי חלון קטן לאמת הפשוטה והפנימית שלי.
שיש בחיים שלי דברים חשובים באמת, ולא אכפת לי שבסוף הסלון שלי יצא נחמד ולא משהו שאומרים עליו "וואו!"
והמטבח יצא גם הוא נעים ולא הרבה יותר… אבל הילדים, איך הם יצאו? ואני, אני בעצמי, איזו אישה אני אצא? אני לא משהו שעוד שלוש עשרה שנה חושבים שהוא מכוער ויוצא מהאופנה.
אני לא גוף תאורה. אני, אני, האמת שבתוך כל זה. אני והילדים שלי והתורה שלהם ושל בעלי ובעלי בעצמו, והיכולת שלנו לעבוד את השם בבריאות ובשמחה ומתוך נחת רוח, וכל מה שנהיה וייעשה מאתנו…
"והנה על דרך הפשט אפשר לומר, כי ענין החלום בסולם הוא שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו תעודת האדם וחובתו בעולמו, כי האדם הוא אדם ולא מלאך, ולעולם יהא אדם ירא שמים וכולי ולא מלאך. האדם חי בעולם הזה וצריך ליהנות מהעולם בתור בן אדם, ועתיד ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל ממנו "ונקרא חוטא שציער עצמו מן היין" וזהו סולם מוצב ארצה מצד אחד, ומצד שני הוא צריך להיות "ראשו מגיע השמימה" – הראש, המוח, החלק הנכבד שבאדם צריך להיות תפוס בענייני שמים, וגם ענייניו הגשמיים עליו לעשות לכבוד השם, וכמו שאמרו חז"ל "רוחץ אדם פניו ידיו ורגלו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: כל פעל השם למענהו".
ועוד עשרים שנה, כשהמטבח שאז חשבתי שהוא כל העולם, בטח יהפוך להיות מיושן ועתיק…
והנכדים ישאלו: "סבתא, למה אנשים עשו מטבחים מוזרים כאלה?"
אז נישאר אנחנו. רק אנחנו. ונשאל את עצמנו האם זכרנו מה באמת הדבר הכי חשוב בתוך כל זה?
האם השארנו את הקרמיקות על הרצפה, או שאולי לקחנו אותן ללב? האם הותרנו את הגבס על התקרה או שאולי חס וחלילה הוא נכנס לנו לראש?
וכמה פרופורציות היו לנו? כמה השקענו במקומות הלא נכונים, והאם חס וחלילה לא הגזמנו במעטפה כך שלא נשאר מקום לשום מכתב?
זה עזר לי אז מאוד. אתם מוזמנים לבוא לראות את הבית שעשיתי בסוף. אני אוהבת בו הכול, ולא מצטערת על שום דבר שיכולתי להשקיע בו יותר…
אחרי חודש הוא הופך להיות הבית שצריך לשטוף ולנקות, לסדר ולהבריק, ושוכחים איזו דוגמה יש לדלת…
אני רק זוכרת תמיד את מה שבתוכו. את הדברים האמיתיים שנשארים לי תמיד.
.
