במעבה החושך רמזים של אור. יוסף נמכר לעבד ומושלך אל הבור, ושם בעמק הבכא של השבי, משהו מתחיל להתנוצץ: "ויתן את חינו… ואשר הוא עושה ה' מצליח". עוד אין כאן גאולה שלמה, עוד אין כאן ישועה גלויה, אך רמז יש כאן, לגאולה הנרקמת מתחת לפני השטח, העתידה עוד לצאת אל האור במלוא יפעתה.
תמר, החיה באלמנות כפולה, השבה ריקם אל בית אביה, המתבזה בביזיון כה כואב, הנידונת לשריפה – הנה היא הרה ומשיח בן יוסף ברחמה. נכון, עוד שנים רבות יעברו עד אשר תתגלה הבשורה הזו, עד אשר נבין כי בועז, סב דוד, הוא מצאצאיו של פרץ. אך על כל פנים כרגע זה קורה, נרקמת גאולה.
ובסופה של הפרשה שוב מבליח לו אור – שר המשקים חולם על גפן בעלת שלושה שריגים, והנה היא כפורחת ומניצה. הגפן המסתורית הזו היא אנחנו, עם ישראל המשול לגפן. גזעו רך ודק, ונמוך הוא מכל העצים. קל לזלזל בו, לא לראות את העוצמה האדירה הטמונה בתוכו. אך מבט מקיף יותר מגלה כי תנובת הגפן משובחת היא מכל תנובות השדה, ויינה זוכה לברכה מיוחדת. היין הוא יינה של תורה, והפירות – מעשים טובים, (ומי עוד צריך הוכחה לכמה מעשים טובים יש בעם הזה, וכמה מופלאה הנהגתו, לאחר ימים כה קשים שבהם הוא מתגלה בתפארתו?!)
נכון, כששר המשקים חולם את חלומו המפתיע, אנחנו אפילו עוד לא עם, וגלות ארוכה שתכחיש את יופיינו עוד משתרעת מלוא האופק מולנו. אך כבר שם שולח לנו ה' רמזים של אור עם בשורת גאולה – ארבע פעמים מוזכרת המילה 'כוס' בפרשיה זו, כנגד ארבע מלכויות שאנו עתידים להשתעבד תחתיהן ולהיגאל מהן. ארבע כוסות של תרעלה לאומות העולם, וארבע כוסות של גאולה ותשועה בעבורנו: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".
בלילות הארוכים של החורף, כשכל כך הרבה זמן מכסה החושך את הארץ, אנחנו מתאמנות על היכולת היהודית הטמונה בפרשתנו – מציאת רמזי גאולה בתוך מציאות לוטה בערפל. אנחנו מאירות אור קטן, ולאחריו אור קטן נוסף, ואחר כך עוד אחד, עד אשר מובס כל החושך לגמרי: "קץ שם לחושך" – "ויהי אור"! בקרוב ממש על ציון אור חדש.
