כשהייתי קטנה, פורים היה יום שמח בהחלט, אבל יום אחד מצאתי את עצמי גדולה מדי בשביל תחפושות וסוכריות. שוב לא הייתי הילדה הקטנה בשמלת הכלה המרשרשת שרצה לחלון לראות את הבחורים השיכורים, אלא דמות בוגרת שמכינה משלוחי מנות מעוצבים עם דבק חם וקלקר, עורכת שולחן מוקפד למשתה היום, מקפידה שהבית יישאר נקי על כל חניכה שלא תדפוק, ושואלת את עצמי איפה השמחה, בעצם?
השנים שעברו הביאו לביתי ילדים קטנים ותחפושות מתוקות. פורים חזר להיות עליז גם אצלי, עם עטיפות שוקולד בכל מקום, נקישות ילדותיות כל היום, ואני בעצמי, שקמה מוקדם כדי להספיק להתפלל תפילה ביום הגדול הזה, טרם יקומו ממשכבם המלכה, הליצן, מוכרת הסוכריות ואיש ההצלה והביטחון ויטביעוני במים אדירים… ועדיין, עדיין מחפשת אני את השמחה. עדיין שואלת בתוך תוכי, מה שונה היום הזה מכל הימים הטובים שנתן לי האלוקים? ואיך שמחים במיוחד?
"יום הפורים הוא מעין עולם הבא ומעין תחיית המתים. ביום זה העבודה היא דווקא ההנאה ממה שזכה להשיג בשאר ימות השנה… ועל ידי דרך זו הוא משיג את השמחה. שמחה זו היא בבחינת יום כיפור. מה שאין כן ביום הפורים, שמח העובד דווקא באלו העניינים שבהם זכה לעבוד ולהתעלות. ביום זה הוא מתבונן כיצד היה מצבו אשתקד וכיצד הוא עכשיו. במשך הזמן זכה ללמוד יותר, הוא מבין דברים יותר, השקפתו בריאה יותר… והגם שוודאי חסרים לו הרבה עניינים שהיה יכול להתעלות בהם יותר, הרי חשבונות אלו לא נועדו אלא לעבודת שאר הימים בשנה ולא לפורים, שאז העבודה היא בבחינת "איזהו עשיר השמח בחלקו" ויש מפרשים – חלקו ברוחניות". ('מערכי לב' לרב הגה"צ משה שוואב)
כל השנה אני משתדלת לצעוד קדימה, לראות מה חסר לי ולאן אני צריכה להגיע. ללכת לישון ולומר לעצמי בטון של עידוד ופיוס שמחר, מחר יהיה טוב יותר, מחר אהיה רגועה יותר, מתגברת יותר, חרוצה יותר ותפילת שחרית שלי תהיה גם היא טובה עוד יותר.
אבל פורים מגיש לי משקפת אחרת. לא עוד מחר ושבוע הבא נשקפים מן העדשה כי אם אתמול ושלשום ושנה שעברה. תסתכלי, אומר לי פורים ובקולו כל ההערכה שבעולם. הביטי על הדרך הארוכה שעברת. תראי את הילדים האלה שסביבך, מי הביא אותם הלום? ראי עד כמה הם צוחקים, מלאי מרץ ומאושרים, מי דאג שיהיו להם בגדים נקיים בכל בוקר? מי ישב עמם כשהיו חולים או עצובים? ומי נטע בהם את הביטחון בעצמם שהם מוצלחים וחכמים? ומי לימד אותם ליטול ידיים בבוקר ולקרוא קריאת שמע בערב? ראי אותם. ראי כמה הרבה עשית עד עתה! ראי גם את עצמך. האישה שפעם הייתה מתרגזת נורא כשהיו משאירים לה מגבות על מסעדי הכיסאות, או שלא ידעה להפריד בין העבודה לבית. והיום היא יותר. מכילה יותר, מבינה יותר, טובה יותר ובוגרת יותר. ראי כמה פרקי תהילים הספקת להגיד, כמה תפילות הספקת להתפלל! שנה שלמה של מצוות ומעשים טובים. אם כל אחד היה רק יהלום קטנטן, היית רואה איך מתגבה הר מול עינייך! העולם כולו מסתחרר סביב ההבל. ואת לא! לא! את מוכנה להקריב דברים רבים כל כך בשביל האמת. עכשיו תראי כמה דקות ביום חמישי וביום שישי ובשבת עצמה את משקיעה בשביל שבת, ותכפילי בחמישים ומשהו שבתות. מספר עצום הוא, ועצומה את.
"אם האדם היה מכיר בערכה של עליה בדרגה אחת, היה מבין גם להתמלא בשמחה, כמו ש"המקיים נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" וזאת משום שאותו ניצול ישמור אפילו שבת אחת או יקיים אפילו מצווה אחת, מכאן שערכה של מצווה היא כעולם מלא".
אני מסירה מעצמי שאריות ציניות של יום יום, מקלפת את בגדי המרוץ ויורדת אט אט מן המסלול המהיר. פורים זה הזמן לעבודת ה' קצת אחרת. לא תביעות אישיות, לא הלקאה עצמית, רק שמחה ואושר פנימי. כי כמה הרבה הספקתי! כמה מצוות קיימתי! כמה התקרבתי אל האלוקים וכמה גדולים מעשי! באמת.
אני שמחה. אני שמחה במקום העמוק של עצמי. במקום שבו התרגשות נמזגת בסיפוק ומביאה פייסנות גדולה אל תוכי. אשרייך, לוחש בי קול פנימי. הנה שמחת פורים האמיתית.
"נס היום מלמד כי גם במצב של סכנה לא אפסה תקווה ויש ביד ד' להציל מכל הצרות, הן הצרות הגשמיות והן הצרות הרוחניות. כוח ביטחון זה נותן לאדם שהות להתבונן בחיוב שבעבר ומיד הוא מתמלא שמחה". (שם)
השמחה נשפכת ברחובות, נוקשת על הדלתות ורוצה להיכנס אל הלבבות.
היום אני פותחת לפניה את דלתי. היום אני מביטה אל הטוב והיפה שבתוכי. היום פורים.
