רצף הפרשיות – קדושים, אמור ובהר – מגלה לנו סודות עמוקים על מושג הקדושה, כאשר פרשתנו מסתיימת בציווי שהוא מעין סיכום או תמצית של כולם: “את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, אני ה'”. שלושה ממדים ישנם בעולם: ממד המקום, ממד הזמן וממד הנפשות, וראשי התיבות שלהם הוא: עש”ן – עולם, שנה ונפש. ארץ ישראל ויותר ממנה – ירושלים, ולמעלה בקודש בית המקדש וקודש הקודשים – הם המקומות הקדושים בעולם. שנת השמיטה, המועדים ולמעלה בקודש השבתות ויום הכיפורים – הם הזמנים הקדושים. עם ישראל, שבט לוי, ולמעלה בקודש הכוהנים ובראשם הכהן הגדול – הם הנפשות הקדושות.
זכינו ובשבתות האחרונות מצטרפות להן כמה קדושות יחד – קדושת ספירת העומר (שבע שבתות תמימות תהיינה) עם קדושת היום השביעי. ראוי אם כן להעמיק וללמוד מה מסמלת הספרה שבע ששבה וחוזרת באופנים שונים פעמים רבות כל כך בהקשר של קדושה.
הספרה שש מסמלת את עולמנו החומרי והגשמי, המורכב משישה כיוונים: צפון, דרום, מזרח, מערב, למעלה ולמטה. לעומתו מסמלת הסיפרה שמונה את העולם הרוחני, הנסתר, כמו שמן הצף על פני המים וכמו נשמה נעלמת המחיה את הגוף ואינה נראית. הספרה שבע, אם כן, היא הספרה המסמלת חיבור בין השש לשמונה, בין הגשמי לרוחני, בין הנתפס בחוש לנעלם ולנשגב.
ואכן, זוהי הקדושה הנדרשת מעם ישראל. קדושה של חיבור בין שמים לארץ, בין איש לאשתו, בין גשמיות לרוחניות. קדושתה של ירושלים – “העיר שחוברה לה יחדיו” – המחברת את ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה, יכולה ואמורה לבוא לידי ביטוי בכל שבת שהיא המקדש בזמן, והשנה – בכל אחד מימות השנה הקדושים בקדושתה של שנת השמיטה. לא בפרישות ובנזירות אמורה לשכון קדושת ישראל, כי אם בצורת חיים כזו המשקפת בתוך העולם החומרי והיומיומי, רצוף המטלות והמשימות – את נוכחותו של ה’ יתברך. צורת חיים המהווה משכן לכבודו, המכוונת כל כולה אל נקודת השבע.
זוהי שמחתו הגדולה של רבי שמעון בר יוחאי היוצא מן המערה ורואה יהודי רץ עם שתי אגודות הדס לכבוד שבת. אותו אדם ממחיש בהליכותיו את היכולת היהודית המופלאה, המשתמשת בעולם הזה, הגשמי, ורותמת אותו לכבוד ה’ ולקיום תורתו. שנזכה לכך גם אנו, וזכותו של רבי שמעון בר יוחאי תגן על כולנו.
