פרשת ויקהל.
התורה מלאה בציוויים על שמירת השבת, אך איסורי המלאכה בדרך כלל נלמדים מחז”ל ואינם כתובים באופן מפורש. אחד מהאיסורים המפורשים בתורה מופיע בפרשתנו – “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”. היכולת להבעיר אש היא ייחודית לבני האדם. אין עוד בעל חיים בטבע היודע להפיק את האנרגיה המופלאה הזאת, שאכן העניקה לבני האדם את היכולת לשלוט בעולם, לשכלל, לפתח ולשדרג את הבריאה ולפרוץ קדימה בכל התחומים: רפואה, תעשייה, מדע ועוד. במילים אחרות ניתן לומר כי הבערת האש מאפשרת לנו לקיים את ציווי ה’: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. האש היא סמל הכיבוש הזה והיא המפתחות שניתנו לנו משמים לנהל את העולם.
לנהל אמרנו? חלילה! הלא יש ריבון אחד ושליט אחד והוא בעל הכוחות כולם. אמנם בששת ימי המעשה מצווה אותנו ה’: ששת ימים תעשה מלאכתך. השתמשי בכוח היצירה והעשייה, תפעלי, תשני, תקדמי ותיצרי. אך יום אחד בשבוע החזירי לי את המפתחות. ההימנעות מהדלקת האש היא תזכורת בעבורנו להרפות, להחזיר את השליטה למי שהשליטה באמת שלו והכוח הבלעדי בידיו. היא בקשה בעבורנו להחזיר את המבט אל השמים ולחיות בתודעה של נבראים חסרי אונים הבוטחים בישועת ה’.
שבת שלמה שבה אנו נמנעים מהדלקת האש, מאמנת בתוכנו את שריר האמונה ומזכירה לנו את גודלנו האמיתי והנזקק. בסיומה שוב נדליק אש ונברך על היכולת המופלאה הזו: בורא מאורי האש, וכך נצא אל שבוע חדש של עמל ויגיעה, עבודה ועשייה, אך הפעם ילווה אותנו אל תוך ששת ימי החול אותו רוגע נפשי של השבת המאפשר לנו להחזיק יחד את שתי התנועות: ביטחון והשתדלות.
עד… עד הדלקת הנרות של השבת הבאה. שבת שלום!
(את הרעיון הנפלא הזה שמעתי מפי הרב פייבלזון שליט”א)
