בואו נדבר עליהן רגע? טוב?

זה לא שהבעיה שלנו להכין. בכלל לא. אנחנו הרי כולנו שפיות מלידה. היכולת הקולינרית טבועה בנו מאז היותנו ילדות משחקות במחבת ובסיר של הבובות. יש לנו אינטואיציה טבעית כמה מלח להוסיף ומתי, ובכלל הבישול זה משהו שבא לנו בקלות.

גם אין לנו בכלל בעיה עם בני המשפחה. כולם אוכלים טוב, והכול. הם לא בררנים או משהו כזה. זה לא שיש אצלנו תופעות מסמרות שיער של ילדים שכל אחד מהם אוהב משהו אחר ושונא את כל השאר, או שמפגין שהוא לא יאכל כלום בגלל שהרוטב נגע בפתיתים, או בכלל של ילדים שניזונים רק מעוגיות וחטיפים. לא תמצאו אצלנו מעשיות-עם בדיוניות כאלה.

אצלנו כולם יושבים יפה סביב השולחן עם סינר, אוכלים בסכין ומזלג כל מה שיש בצלחת. כולל ברוקולי, מרק אפונה ותרד (ושאר הדברים הירוקים היפים). 

אז מה כן הבעיה שלנו?

למה כל כך הרבה אימהות מתקשות עם הסוגיה הזו של 'הכנת ארוחת צהריים', משברות על זה קולמוסין (במייל), קוראות אלפי מתכונים (לא רלוונטיים), מגרדות את הפדחת בכל פעם שמגיעה העת הזו שממנה אין מנוס אלא לבשל משהו. מה הבעיה שלהן? מה נתקע?

זה רק התדירות. זהו. כאילו – כל יום כל יום כל יום. אין מנוס ואין לאן לברוח. גם אם תאיימו שהשבוע אין פה אוכל ותסתדרו! זהו! תנו לי חופש!

אפחד לא מאמין לך ותפסיקי לצעוק. את יודעת שבסוף יפה יפה תיכנסי למטבח, תבלעי אנחה (או שתשחררי אותה באופן מבוקר), תמחי את קצה העין (מהבצל), תעטי כפפות פרווה (בגלל הריח של העוף) ותבשלי אוכל לכל בני המשפחה הרעבים. (תמיד הם רעבים).

ואם תתחכמו שאפשר לבשל ליומיים – אז צר לי להודיע לכן שאתן משתייכות למחנה ה'משלות את עצמן'. כי אחרי כל יומיים מגיעים עוד יומיים, והזמן חולף כה ביעף שמה זה יומיים? זה בערך כמו שעה אחת של עבודה. אז תעשו את החשבון בעצמכן, בבקשה.

הרבה כוח ותפוחי אדמה שיהיה לכן.