תחפושות. עניין רציני ומכובד בכל בית יהודי ממוצע. את רואה מולך ילדים בתחפושות שונות: זה מחופש לליצן, זה למפלצת, זה לחיה, זה לסתם-משהו-לא-ברור. מתי הילד יודע שהתחפושת שלו מוצלחת? כשהוא נכנס לחדר ואיש לא מזהה אותו. כולם מיד מתחילים לנחש: "מי זה? מעניין, אולי זה יוסי השכן? ואולי זה יחיאל מלמטה?", "לא נראה לי, תראו את הגובה שלו. יחיאל הרבה יותר גבוה ורזה…"
אני זוכרת היטב את אחד מימי הפורים בביתנו. זה היה בצהרי פורים. מוזיקה עליזה ורועשת ברקע ופתאום נשמעה דפיקה בדלת. "מי ניגש?", אני קוראת תוך כדי אריזת עוד משלוח מנות לשכנה טובה. "אני ניגשת!", עונה תמר ופותחת את הדלת לרווחה. "אמאל'ה!!!", היא צורחת, ולבית מתפרצת דמות מחופשת למכשפה מפחידה. אני עוצרת וניגשת לבחון מקרוב את התחפושת המוצלחת. הילדים מתאספים סביבי. איילה פורצת בבכי, "אמאל'ה אני מפחדת, הם יהרגו אותי". נועה מסתתרת מאחורי, אביגיל בורחת לחדר. ואני? מחייכת לעצמי, נהנית מהתחפושת המוצלחת ומהמקוריות. אמא! מה את מחייכת? את לא רואה שזה מפחיד?
אבל זו רק תחפושת, אני מנסה לפוגג את תחושת הפחד שאפפה את ילדי הקטנים, ללא הצלחה… שוברת את הראש איך להסביר לקטנטנים כך שייקלטו שזו רק תחפושת.
מביטה בהם באהבה גדולה ומחייכת לעצמי, הם יגדלו ויבינו…
בלי שנרגיש פורים כבר יחמוק לו… את בוודאי מנסה להתארגן, לסדר את שאריות משלוחי המנות, לארוז את התחפושות ולהעלות לארון העליון. אך מתברר שיש דבר נוסף שפורים מותיר מאחוריו -תחפושות. לא, לא התחפושות הרגילות של פורים, אלא תחפושות מסוג אחר, חכמות ומתוחכמות יותר. תחפושות שמלוות אותנו יום יום במהלך השנה. תחפושות שמורכבות מאינספור התנהגויות (לא טובות) של ילדים, שבאומנות רבה ובהצלחה מיוחדת מנסים להוכיח לנו שזו לא תחפושת אלא לגמרי 'הם האמיתיים'. הם מנסים להוכיח שככה זה ילדים! זה האופי שלהם או שאולי זו גנטיקה מולדת ומוכחת (האומנם?!), שאלו קשיים דידקטיים שקשורים במבנה המוח, שזה פחדנות, עקשנות, היפראקטיביות ועוד.
אנו חיים בתרבות שלימדה אותנו שמראה עיניים הוא הוכחה מוחצת למה שמתרחש מעבר לקלעים. ילד שמתבייש נקרא ביישן. לילדה שמתקשה בקריאה מצמידים שמות וכינויים משונים. מגוון האפשרויות לתחפושות הולך ומתעצם במידות ובגדלים שונים. בחיים אנו פוגשים הרבה ילדים 'מחופשים': זה מחופש לבכיין, זה לחצוף, זה ל'סתם אחד שלא אכפת לו משום דבר'. נוכל לזכור תמיד שאין זו דמותם האמיתית של הילדים, זו רק תחפושת. עמוק בתוך הלב, כל אלה הם ילדים טובים, מלאי טוהר ויופי. "אלוקי נשמה… טהורה היא".
כעת, יש לנו שתי אפשרויות כיצד לנהוג: 'לקנות' את התחפושת ולהתייחס בהתאם, או לדעת שזה רק מראה עיניים, ושם, מאחורי הקלעים, במקום שלא תמיד נראה לעין, מסתתר הילד שלך האמיתי! הטוב! זה שחלמת עליו, האמיץ, הרגוע, הלומד, הקולט, החייכן. זה ששכנעו אותך ש'תרדי ממנו'. ותאמינו לי, לתחפושת אין קיום משל עצמה. אומנם היא נבחרת ע"י הילד בעצמו באופן לא מודע, אך היא מתקיימת ומוזנת בחמצן הנקרא 'אמא'.
מצטערת לאכזב, אין לי דרך כיצד להשיל את התחפושת של הילד, אך יש לי טיפ מעולה בשבילך: הרכיבי משקפי רנטגן, דרכם רואים בעיניים המביטות אל מאחורי התחפושת, שיודעות שרק טוב מסתתר שם. רק כך תוכלי לחייך חיוך רחב, גם אם התחפושת נראית מאיימת ומפחידה.
אז בואי וגלי, מי מסתתר מאחורי התחפושת של הילד שלך?
