אימא שלי, גיבורה שכמותה, עשתה בכל מיני דברים בחיים. ככה זה, כשאת אם חד-הורית ושתי בנותייך הקטנות תולות בך עיניים גדולות ודאוגות, את לא יכולה לעקם את האף, גם אם יש לך תואר ראשון במנהל עסקים ומציעים לך בסך הכל לנהל משרד, או למכור פרחים.
אז אולי אני לא אמורה להיות כל כך מופתעת, כשאני עומדת על הרצפה של האולם וצופה באימא שלי ובריטה.
תכל'ס, הן יכולות להכיר מאלף מקומות. אולי ריטה הייתה הקוסמטיקאית של אמא שלי. אולי הן מלצרו ביחד במסעדה כלשהי, אולי הן בכלל מכרו נקניקיות במצפה רמון. מי יודע.
"מאיפה אתן מכירות, אמא?" אני לא מתאפקת בסוף ודוחפת את פרצופי ביניהן בעודן מתחבקות קשות.
אימא שלי פונה אליי, פניה מאירות. "מאיפה אנחנו מכירות?? מאיפה אתן מכירות!!" למזלי היא לא ממתינה לתשובה, "ריטה ואני נפגשנו באוניברסיטה, בקורס המבוא שלי לפסיכולוגיה. איזה כיף היה, אה, ריטה? מה את עושה היום? סיימת כבר את התואר?"
ריטה עונה לה משהו ארוך ומורכב על העבודה המרתקת שלה במסגרת פיילוט שמקדם נוער בסיכון לקראת בגרות מלאה. ואני בכלל הייתי בטוחה שהיא עובדת בסופר או משהו כזה, עוברת עם סמרטוט על הפסיעות של אנשים שצועקים עליה כשהיא עומדת להם בדרך.
אני מעבירה במהירות את הפרצוף שלי ממצב 'הלם תודעתי' למצב 'התעניינות מנומסת' כשאימא שלי שמה לי יד על הכתף בתנועה גאה, רכושנית.
"אז תכירי, ריטה, זאת אליענה… הבת שלי."
ריטה נראית מאושרת. "איזה יופי!" היא מהנהנת, "הבת שלי נסיה מדברת עליה רק טוב, אני כל כך שמחה לפגוש את שתיכן, ושיש לך נכד חדש!"
אימא שלי לא קולטת. "הבת שלך?" היא מעבירה מבט אל נסיה, ונראה שהיא עומדת לומר את כל המשפטים המקובלים, כמה שנסיה מקסימה וכולי וכולי. אבל אז האסימון נופל. כמעט אפשר לשמוע את הקרקוש, את הדממה המוחלטת, את פגיעת מטבע המתכת בקרקע הקרה. אני עוצמת עיניים. "נסיה?" אמא שלי אומרת, חיוורת, מעבירה מבט מריטה לנסיה אליי. "נסיה ש…יעל…. סיפרה לי עליה, אליענה?" אני מהנהנת. יעל מקודם ניגשה אליי, סיפרה לי כמה אימא נפגעה שלא דיברתי איתה קודם, וייעצה לי 'לא לפתוח את הנושא'. "תני לה להדחיק כמו תמיד," היא הנהנה בידענות, "זה יעבור לה בסוף." לא פתחתי את הנושא, יעל, מבטיחה. הנושא פשוט פער את עצמו לרווחה לנגד עיניי המזועזעות.
אמא שלי פונה, שוב, לריטה. "נסיה היא… הבת שלך?? את היית נשואה ל…מקס?"
פניה של ריטה מתכרכמות. הבעתה דומה להפליא לזו של אימא כשהיא נזכרת בימים הקשים ההם. משהו בתוכי מתכווץ. תראה, אבא, אני לוחשת למי שאיננו כאן ומעולם לא היה, תראה מה עשית לשתי הנשים הטובות, המתמסרות האלו. תראה איך הקמטים על פניהן נעשים מודגשים יותר כשהן נזכרות בך.
אמא שלי מנסה להתעשת. אני ממש רואה את גלגלי השיניים חורקים ומתיזים גיצים בניסיון להסתדר מחדש, איכשהו לקלוט את המציאות ולפעול בתוכה.
"רגע…" היא אומרת לאט, מתבוננת שוב בריטה בעיניים המומות, לחות, "אז כשסיפרת לי אז…. שאת בהליך גירושין קשה, ושאת לא יודעת מאיפה תממני את ההמשך של הלימודים ומה יהיה עם הילדה… זה היה… מולו? מול מקס??"
ריטה נעה באי נוחות, מגניבה מבטים אל נסיה. הילדה מרותקת לגמרי, סימן מצוין לכך שהשיחה הזו ממש לא מיועדת לאוזניים שלה.
"מותק," אני לוחשת לנסיה באוזן, "נחתוך מפה? ניתן להן קצת פרטיות?"
נסיה, כמו נסיה, לא ממש מתלהבת. למה כבר אפשר לצפות ממתבגרת, חמודה מאוד והורית במקצת, שלא ממש הצליחה להפנים את כל העניין המעיק הזה שנקרא גבולות. אני מושכת לה את המרפק בעדינות. בסוף בסוף היא מבינה את הרמז ואנחנו מתרחקות משם.
כמובן, היא מרוצה מעצמה עד מאוד. "אז מה את אומרת?" היא אומרת לי, "איזה רעיון גאוני זה היה, אה? איזה קטע הזוי שהן כבר מכירות!!"
אני בוהה בה. תוהה אם זה הזמן המתאים להתחיל את השיעור הראשון בקורס שהיא מעולם לא טרחה לקחת, "טקט למתחילים." נו. אם לא עכשיו, אימתי.
"אמממ…" אני פותחת בעדינות, "ואת לא חושבת שהיה כדאי לדבר איתי קודם? לבדוק אם זה מתאים לי, באירוע שלי, להביא את אמא שלך בפעם הראשונה, עם כל ה…השלכות??"
"אוי נו," היא אומרת בביטול, "את לא היית מסכימה בחיים. היית פוחדת מה אימא שלך תאמר, ומה כרמלה שלך תאמר, ומה יעל תאמר ומה כל העולם יאמר. אז החלטתי להביא אותה וזהו. ותראי איזה טוב זה יצא. לא עדיף לך כבר לגמור עם זה? כמו להוריד פלסטר. אז עכשיו אימא שלך פגשה אותי, ופגשה את אימא שלי, ויודעת שכולם בקשר, ודי."
הפה שלי נפער. יש לי מיליון תשובות לענות לה. שזאת אמורה להיות החלטה שלי, ולא שלה. שבכל מקרה היא אמורה לדבר איתי קודם. שאולי כל הסיפור הזה יצא לטובה, אבל זה היה יכול להסתיים מאוד אחרת.
אבל אני שומעת את אמא שלי ואת ריטה מאחורינו, ומסתובבת. הן מדברות בשקט, קרוב-קרוב. אמא שלי פולטת צחקוק קצר, ריטה מוחה דמעה. עם מי הן יכלו לדבר קודם על מה שהן עברו.
אז אני מושכת בכתפיים. מחליטה לשחרר. מחזירה מבט אל נסיה ומחייכת אליה. אין לי כוח לחנך אותה עכשיו, וממילא זה לא יעזור, נכון?
נסיה מחזירה לי חיוך זוהר. איזו יפה הילדה הזו. אני לא מתאפקת ומחבקת אותה.
רק בלילה, כשאנחנו כבר אחרי הכל, ולקט-קט המתוק שלי כבר קוראים יוסף-שלום, ואני מתכרבלת איתו בכורסה החדשה שלי כדי להסניף אותו ולהירגע—
רק אז עולה בדעתי שאולי, בסך הכל, נסיה קצת יותר חכמה ממה שחשבתי.
