המטבח עמוס בידיים מתרוצצות. גם במאכלים. שולמית שוטפת כלים. ריבי מתבלת את הסלטים. אמא צובטת את הבצק ומייצרת ממנו נחשים לחלות. הריח המוכר של יום שישי.
אני משרבבת ראש למטבח ומוצאת מפלט בסלון. אמא מגיעה אחרי, נוטשת את נחשי הבצק. “רוצים לשתות משהו? לאכול? ליבי, תגישי פרוסת עוגה לרובי. הכנתי שמרים, כמו שאת אוהבת”.
“זה בסדר”, בעלי נחלץ לעזרתי, אני מהבהבת לו במבט מודה, “לא בוער הרגע”.
“הכול בסדר?”, האישונים של אמא מנקבים אותי.
“אני קצת עייפה מהנסיעה”, העפעפיים שלי מתקשות להיפתח.
אמא שולחת מבט נוסף, נזכרת שמאוחר ורצה לנחשים שמחכים לה במטבח. “להביא לך מים?”, רובי בוחן אותי. אני מנידה ראש. “כבר אתאושש”.
שולמית מתקרבת עם צלחת עוגות. הריח עושה לי משהו. רובי מחייך. אני מברכת ונוגסת במרקם המוכר. השוקולד מבצבץ בין העלים ואני מלקקת את קצות האצבעות. “להכין לך קפה?”, רובי מברר. אני מהנהנת בחיוך ונוטלת פרוסה נוספת. טוב שיש משהו שנכנס לפה.
הפרוסה השלישית מצטרפת לכוס הקפה, ולאחריה אני מברכת וניגשת להדיח את הכוס. הריח במטבח פחות מאיים, ואני אפילו מוכנה לסייע במה שצריך. “אמרתי לך”, אני לוחשת לרובי. “זה רק וירוס. עובדה שאני מרגישה כבר יותר טוב”.
—
“אכלת טוב”, רובי מציין בסיפוק בסוף הסעודה. זו לא חכמה. אמא שלי מבשלת טעים וטוב, כמו כל הונגריה מהוגנת. ולחלות שלה אין מתחרים. הווירוס הולך ומתרחק. נראה שאני באמת מתאוששת ממנו.
באמצע הלילה הוא מגיע לבקר אותי שוב, הווירוס הארור. מטייל בתוכי בחוסר מנוחה ואני מתפתלת בעקבותיו. אני לא יודעת להסביר מה ולא מצליחה להבין איך, אבל לא טוב לי. אני מתאמצת להיאנח בשקט ולא בדיוק מצליחה. רובי מתעורר. מנסה לעזור. לא מצליח. בסוף אני נרדמת בחזרה. לא יודעת איך.
אני קמה בבוקר לתוך שמש שמתיזה עלי קרניים שובבות. מהסלון אני שומעת את אחיות שלי משחקות. השעון מזהיר שמאוחר. ההרגשה עדיין מעורפלת. אני פותחת את ארון המטבח, שולפת כמה מקלות בייגלך ומכרסמת אותם בעקשנות. התולעת בפנים נרגעת ואני מתפנה לתפילת שחרית.
—
“סעודה שלישית, ליבי”, מישהו דופק על הדלת אבל אני מרגישה שנשפך לי דבק על העפעפיים. “ליבי, מאוחר”, הוא לא מתייאש. אני מנסה להפריד בכוח את הריסים. הם בקושי נשמעים לי. הדלת נפתחת.
“מה קורה, ליבי?”, רובי מברר בבהילות. “ממש מאוחר”.
אני מביטה בו, מנסה לאמוד את השעה. “אני כבר קמה”, מקרקר מתוכי קול. “אל תחכו לי. אבצע על מצות”.
אני מגיעה לשולחן אחרי כולם. אבא משאיר לי את החלה ומצרף מצה ללחם משנה. אני שוברת את המצה וטועמת ממנה. “למה את לא בוצעת את החלה?”, אבא מנסה להבין. אני לא יודעת, רק מרגישה שלא מסוגלת לטעום מהחלות האלו, הטעימות, של אמא.
רובי פורס את החלות במקומי. אני ממשיכה לכסוס את המצה. אבא מעכב את המבט על הצלחת הריקה. אני מתעלמת. אמא מציעה דג, אני מסרבת בנימוס. זה לא אני. זה הווירוס. או התולעת.
—
אנחנו בדרך חזור. אמא ארזה פס שמרים. אני הוספתי שקית עם בייגלך, שיהיה. האוטובוס מסתובב בנחת בין הבניינים הגבוהים של ירושלים, עוצר בסבלנות בתחנות.
משפחה קולנית עולה במרוצה, מסתערת על מקומות הישיבה. לפנינו, לצדנו ומאחורינו. עיניי ננעצות בחלון השחור. פירורי כוכבים מנסים לגעת בי. הם רחוקים מדי. האוטובוס ממשיך לנסוע. התינוק שלהם מייבב. מישהו פותח שם במבה של אוסם. אני מחפשת אוויר. הכול חנוק.
