חוי מספרת
הוא שותק, וזה רע. כי המילים שאמר כאילו נשמעות שוב ושוב בחלל המלון, מתמזגות עם המנגינות הקלאסיות שנוסעות על השטיחים, חוזרות על עצמן. “סיפרת להורים שלי סיפורים הזויים ומצוצים מהאצבע”. הוא שותק, אבל אני שומעת את זה עוד פעם, ועוד. “עירבת רבנים ועסקנים. הסתת את ההורים שלך ודרשת דרישות מופרכות”. המילים צועקות לי באוזניים, ובלי לשים לב אני מניחה ידיים עליהן, רוצה להתחרש.
הוא שותק. מביט בי. לא מתחרט אף על אחת מהמילים שלו. מחכה לתבוסה שלי. להתנצלות. לדמעות.
וזה מה שחוי, שאני מכירה טוב כל כך, רוצה לעשות. להיות קטנה, ולבכות, ולבקש סליחה, ולהאמין לסיפור הזה שהוא סיפר לעצמו עליו.
אבל פיצי שלי כאילו בא פתאום. קטנטן וחסר ישע, רך וגוזלי, מתיישב בינינו.
ומתוכי, מתוך חוי הקטנה, גדלה פתאום אמא. והאמא הזאת רוצה לשמור על פיצי מהאיש הזה. לא מהאיש, האיש טוב. מהמחלה שלו. אני כמעט מרגישה בין הידיים שלי את השיער הרך של פיצי, את הנשימות המהירות שלו, את הזרועות החשופות הדקיקות, השבירות. ואני, עם נועה מעל הכתף שלי, מתגייסת להגנה.
“בוא נצא”, אני רק אומרת, מחפשת אוויר. מחפשת לראות אופק. הוא קם, לוקח את הכובע שהניח על השולחן, ובין ידי פלומה, ומעל כתפי לחישותיה של נועה. ויש לי כוח לבלוע את הדמעות בבליעה שיש בה סכנת חנק ולמצוא שנשארתי שלמה, נושמת, ואפילו יש בי קול.
“מה אתה הכי רוצה בעולם, אפרים?”, אני שואלת אותו, והתוספת שהגלים נותנים לקול שלי, מגבה אותי.
הוא שותק עדיין. אבל אחרי עוד כמה נחיתות של גלים, עולה בו דיבור של אמת.
“שפיות”, הוא עונה. ואני שומעת בקול שלו שהוא מופתע מהתשובה של עצמו.
“מה נותן שפיות?”, אני שואלת, באמת רוצה לדעת. “בואי נשאל אותך”, הוא שוב לובש מגננה. שוב מניח חיץ ביננו. שוב כועס המצח שלו בין העיניים. כמה קל לברוח לכעס.
“בא נחשוב ביחד”, אני נזכרת באישה המתוקה שראיתי במראה מקודם. ויש בי כוח לנווט את הדו-שיח העגום הזה.
“משפחה נותנת חלק. בואי הביתה, חוי”, הוא אומר לי.
“אתה כל כך צודק”, אני חייבת להודות. “אבא, אמא, תינוק. יש לנו את כל המרכיבים של משפחה שפויה. אבל כשאנחנו ככה מפורקים, זה הכי לא נורמלי שיש”.
“נו, אז את באה?”, הוא עצבני, ורוצה לסדר את העניין הזה, לראות אותי שוב אצלו באוטו, בבית, בכיס.
“יש גם את פיצי חמודי. בלעדיו אנחנו לא המשפחה השלמה שלנו”, אני רוצה כל כך שיבוא אליו, שימס ממנו, שירצה להילחם בשבילו.
“מתי הוא משתחרר?”, פתאום זה מעניין אותו. קשור איכשהו לחיים שלו, ולסדר שהוא מחפש בהם. “בוא נלך לשאול את האחיות. טוב? וגם תראה אותו. הוא מתוק מדי. יש לנו סנטר שבורח קדימה, כמו שלך. תרגיש אותו, אפרים. הוא ייתן לך כמה מנות טובות של השפיות שאנחנו מחפשים”.
“העריסה הזאת…”, הוא נרתע. “יותר צינורות מתינוק. עזבי, חוי. כשהוא יגדל אני אחזיק אותו הרבה”.
“הוא כבר גדל”, אני מבטיחה לו בעיניים בורקות. “הוא פותח עיניים, והן יפהפיות. רוצה שניסע אליו עכשיו?”, אני שואלת אותו, איש שלא ראה את הילד שלו כמעט חודש.
הוא מרים את הפלאפון שלו, מסתכל מה השעה ועובר על השיחות שלא נענו. ”אני חייב לעשות כמה טלפונים”, הוא אומר לי. “תעשה אותם אחר כך”, אני מודיעה. “איפה האוטו שלנו?”
הוא מרים את העיניים, כאילו משמיע לעצמו שוב את ה’שלנו’, ואז מרים גם את היד. “שם”, הוא אומר לי לכיוון שבו חונים עשרות רכבים. “בואי”.
ואנחנו נוסעים.
אנחנו באים אליך, ממי שלי. אבא ואמא, ועמק של בוץ ביניהם.
אנחנו באים אליך, איש ואשה, והתמכרות אחת קורעת.
אבל אנחנו באים אליך, וזה כבר המון.
