“די!” אני כושלת על קרטון מזדמן, לופתת את ראשי בכפות ידי.
“כבר?” אולי רק אני שומעת אכזבה בקול. “רק עכשיו הגענו. את כבר מתייאשת?”
האיש הטרי שלי משתדל לא לכעוס, למרות שאינו מצליח להבין. גם אני לא. המחסן קטן. וצפוף. ואני מרגישה רע. מאד. הקרטונים שהצלחנו למלא אתמול ושלשום, ושבוע שעבר חוסמים את המעבר והאוויר. מתגבהים עד התקרה.
כשאמרו לי בבירורים שהמוצע מחזיק באוצר ספרים פרטי, פרי עמל של שנות המתנה לנישואיו – לא האמנתי. עד שהגעתי למחסן שנשכר לצורך כך. לפנות אותו בימים העמוסים שטרום החתונה – היה כל כך לא מעשי, אבל עכשיו חבל על כל יום של שכירות.
“זה יהיה הטיול הלילי שלנו?!” שאל קבע בעלי, ואני הנהנתי בעיניים מעריצות של בת עשרים ושש. וזהו. כבר שבוע וחצי ששעות הערב שלנו מלאות בסלוטייפ, באריזה, ובאבק. גם בסיפוק. ובצחוק. אבל לא הערב. עשרים הדקות התישו אותי לחלוטין. דווקא בדרך הרגשתי טוב; רק בעיקול התחילה המערבולת. חשבתי שזה סתם. ניסיתי להתגבר.
“אני רק לא מרגישה טוב”, מנסה להסביר את עצמי ומרגישה עילגת. “אולי זה כבר יעבור לי”.
אבל זה לא עובר לי, ותשע דקות אחר כך כבה האור במחסן והמפתח נתחב לכיס החליפה.
“אני לא מרגישה טוב”, אני ממלמלת שוב. חולשה מוזרה מציפה את כולי. אני לא מכירה כזו תחושה. תמיד אני בריאה.
“מונית?” רובי מנסה למשש את דופק ההרגשה.
“אוטובוס יספיק”, אני מקווה, יודעת מה מצב המזומנים שמתחבאים בחליפה.
“בטוחה?” הוא בעל טוב. ודואג. ראשי נע מעלה מטה בהנהון קטן, חיובי.
אבל האוטובוס מאחר. ואני טורחת לחזור על המנטרה “לא מרגישה טוב” אלו המילים היחידות שאני מצליחה להפיק. זו לא חולשה. זה לא כאב ראש. זו לא צרבת. זה תמהיל של הכול.
*
“אמא שלך מתקשרת”, האוטובוס עמוס, ובעלי לוחש, מצביע על הצג. מחר אנחנו אמורים לנסוע אליהם. לשבת. אולי היא רוצה לומר לי משהו דחוף בעניין.
אין לי כוח לדבר. עם אף אחד. גם לא עם אמא שלי. הנייד ממשיך לזמר. אני מתעלמת.
“לענות?” רובי מברר. “אמא שלך לא תיבהל?”
אני פושטת ידיים לצדדים. שיעשה מה שהוא חושב.
הטלפון משתתק, מתחשב בשתינו. האוטובוס דווקא לא. הוא זוחל, מתפתל בכבישים העמוסים.
“אולי נרד וזהו?”
המבט שמושלך לעברי מבהיר לי מה חושב אישי על רעייתו. אני עוצמת עיניים, מאפשרת לתמהיל המחליש לזרום בעורקיי, לפזר את התרכובת בכל איברי.
“אנחנו כבר יורדים”, עיניו שופעות חום.
” לא מרגישה טוב”.
*
“הגענו”, אור ממלא את הבית שלנו.
“לא מרגישה טוב”. מרגישה מטופשת, ועדיין חוזרת על אותן המילים.
“מחר כבר תרגישי טוב”, רובי מנחם. מעודד אותי ללכת לישון.
כמעט ומשתרעת על המיטה. כשמשהו מדגדג את תאי המח שמתחת לשיער. הפאה! חבל עליה. רק בת שלושה שבועות. אצבעי נעה לכיוון השידה, מסמנת את האובייקט. ראש הקלקר נח לידי. מטפחת לצידה.
“את לא רוצה להחליף בגדים?” הוא רק מברר. שוב האצבע מדברת במקומי, נעה באיטיות. לא רוצה כלום. רק להרגיש טוב. גם אם זה כרוך בעצימת עיניים מיידית.
“לילה טוב”, האור נסוג, כמו רובי שסוגר את הדלת מאחוריו.
המחוגים לועגים לי, יוצרים זווית ישרה. מוקדם עדיין. רק תשע בערב. את הרגשת התסכול קוטע מלאך השינה. מבעד לערפילים אני שומעת את התזמורת שמייצר הפלאפון שלי. אמא. לפי המנגינה.
