חוי מספרת
ברכב, הוא חייב להוציא את הפלאפון כדי לפתוח את הווייז. אני נושמת עמוק מול המכשיר הזה, ויש שם חמש עשרה שיחות שלא נענו. ההבעה של אפרים מבועתת כשהוא חושף את שם המתקשר.
אבל כמו גבר, הוא לא חוזר. מורה לווייז לקחת אותנו לבית החולים, ואפילו מדליק סט שירים של הזמר שאנחנו אוהבים לשמוע.
אבל כל הזמן השירים נקטעים וגם הדרך היפה שמצדדינו. והשיחות שעולות שוב ושוב על הצג, מפריעות לגברת של הווייז להסביר לנו איך מגיעים לפיצי.
“תענה”, אני אומרת כשזו השיחה העשרים ברצף. “עזבי”, הוא אומר לי.
“מי זה אליהו גלר?”, אני שואלת. מקריאה את השם שמתקשר שוב ושוב . “הוא…”, הוא עם יד אחת על ההגה, בשנייה דוחה שיחה נוספת. “האמת, חוי, שהוא עורך דין שלקחתי לאיזה תיק שקצת הסתבך”.
פתאום הקול שעולה מהפלאפון שונה קצת. הודעה חדשה התקבלה. שוב מאליהו גלר. אפרים גולל, ומסמך מצולם נפתח במסך מול שנינו.
מיד הוא סוגר, מרים אליי עיניים בהולות, בודקות אם הבנתי. אבל הכותרת הספיקה לי.
“צו עיכוב יציאה מהארץ”. אני מאמינה שהוא על שמו של בעלי, היקר, למרות הכול.
“הסתבכת”, אני אומרת בפשטות, מופתעת למצוא במילה הזאת גם כאב.
“קצת”, הוא מרוכז בכביש.
“הרבה”, אני עוזרת לו.
“קצת הרבה”, הוא פותח לי סדק. “הייתי חייב כסף. לוויתי אותו מאנשים לא משהו. לא היה לי להחזיר. והחוב התנפח. אבל אליהו גלר הוא תותח. הוא מסדר את זה”, ככה הוא אומר. ושנינו יודעים שגם הוא לא מאמין לעצמו.
עוד מאתיים מטר נגיע ליעד. פיצי מחכה לאבא שלו שם, אפילו שהוא כזה. אני משחררת את החגורה ונושמת עמוק. מתפללת בלי שפתיים שאפרים יתאהב בפיצי כמוני.
האחיות מרימות עיניים מול האבא שנכנס אל הפגייה. “רוצה להחזיק אותו?”, הן מציעות מיד. “הוא ממש ישמח לפגוש את אבא”. אפרים מהנהן, מתיישב על הכורסא, והאחות ממליצה לו לפתוח שני כפתורים בחולצה הלבנה, “כדי שהוא ירגיש את העור שלך”, מסבירה לו.
אפרים לוקח אותו ממנה. פיצי, כמו פיצי, שוכב עליו, נינוח, נושם, רך. הדופק של שניהם פועם באותו קצב. לב על לב.
אני מביטה בהם. העיניים של אפרים מושפלות אל התינוק שלו, והעור החשוף של הקטנצ’יק רך כל כך על העור שלו, אני יודעת.
הם נושמים יחד, ככה, עוד נשימה, ועוד אחת, ועוד, ואני, מפגרת אחריהם. נושמת שניה אחרי כל פעם.
“הוא מתוק”, הוא אומר בשקט, והקול שלו שקט יותר, שבור בקצוות. “אני… אוהב אותו”, משהו רך בעיניים של בעלי. והוא מעביר את כף היד שלו על הגב הקטנטן, הקטיפתי.
והתחושות האלה, עומדות בקונטרה כואבת ובועטת מול הפלאפון שהתייאש מלצלצל. מול צו העיכוב. מול חובות הענק שאני בטוחה שעומדים מאחוריו.
“הוא חייב לחזור לחימום”, מתנצלת האחות לעצור את הרכות הזאת. לאפרים קשה להיפרד. אני מוצאת בי רחמים.
אנחנו נפרדים ממנו. אני קוראת עם פיצי קריאת שמע, כמו בכל לילה, ואנחנו חוזרים אל הקור.
הוא שקט, אבא של הילד שלי, ורק כשאנחנו עומדים מחוץ לרכב הוא אומר. “צדקת. משפחה זה שפיות”. אני לא עונה. נותנת לאמת להמשיך להיאמר.
“אני צריך שפיות”, היא ממשיכה ונאמרת. “אבל אני בבור שאף אחד לא יכול להוציא אותי ממנו, חוי. הלואי שיכולתי להתפנק עם הדבר הזה שקוראים לו משפחה”. הוא שוב מביא איתו את הקול הזה, הרך מידי בצדדים, ואני לא יודעת למה יש נשים שחושבות שבכי של גבר זה דבר מבהיל. אני חושבת שאין יפה ממנו.
“אפשר, אפרים”, אני מבטיחה לו, ליד הרכב, מתחת לבניין בית החולים הענק שמכיל את האוצר של שנינו.
“אני מבטיחה לך, שעם מלחמה ענקית אפשר”.
“לא, חוי”, העיניים שלו נוצצות בתוך הלילה. כמה שהן יפות ככה.
“את תמימה מדי. אי אפשר”. הרוך של פיצי נגע בו. בקול, בנימה, אפילו בצורת העמידה.
“ואם אני מבטיחה שכן?”, אני שואלת. “אתה מוכן למלחמה עם דם על הידיים?”
פיצי עולה מולו, והבית שלנו, איפה שלא יהיה, אבא, אמא, ילד. שפיות.
והוא שואל, שאלה שכל היופי בעולם מתגלה בה. “מבטיחה לי שאפשר לנצח במלחמה הזאת?”
ואני עונה, בלי לדעת עדיין מה דרכי הלחימה שבהן ננקוט וכמה יכאב, ועד כמה נפצע.
“מבטיחה. אפרים. אם נלחמים, אז אפשר לנצח. מבטיחה”.
אבא ואמא למטה בחניון הקר, פיצי למעלה, וחם באינקובטור שלו. ונעים ורך.
והם יצאו לדרך. יאבקו באגרופים מדממים. יעברו הרבה כל כך קור, ודם, ואש, ואיברים פצועים. עד שהם יחזרו אל בית אחד.
ויהיה בו חם. ויהיה בו אבא, ויהיו בו תינוק ואמא.
ושפיות.
